או"מ ולא כלום עבר והווה / ק. בנימין

עבר והווה / ק. בנימין  . או"ם ולא-כלום
על אף בקשותיהם המפורשות, של נשיא ארה"ב ושל נשיאות האיחוד האירופי מהרשות הפלשתינית, שלא להעלות את נושא הכרזת העצמאות במליאת עצרת האו"ם, אלא לשוב תחילה למו"מ הישיר, והיה ברור שהם לא יוותרו.
ובעצם למה לא נעתרו לבקשות הללו: הכבוד. סביר להניח שהמתנגדים לא יתנו לנושא לעבור חלק, שפירושו הכנעה של המעצמות כארה"ב ומדינות אירופה, ומדינת ישראל שוב תעמוד בפני התקפה קשה בעצרת האו"ם מצד מדינות רבות, אולם כבר אמר החכם מכל אדם שאין כל חדש תחת השמש ומה שנעשה כבר היה לעולמים.
ראו נא כמה דומה היה המצב לפני 37 שנה, וכמה מוטיבים חוזרים על עצמם גם היום. השגריר שם היה חיים הרצוג, לימים נשיא המדינה, והוא מתאר את המצב בספרו "דרך חיים": "הגוש הערבי רצה להרחיק אותנו אל מחוץ לתחום... ישראל היתה נתונה תחת התקפה מתמדת. העצרת הכללית היתה אמורה לעסוק בבעיות העולם כולו, אבל דומה שמחצית זמנה נוצלה כדי לדבר סרה בישראל... הוויכוח על סילוקה של ישראל מארגון האומות המאוחדות נמשך ואגב כך זרק יגאל אלון (שר החוץ) את האיום, שבמצב כזה ישראל לא תסכים להמשך קיומו של כוח האו"ם במזרח התיכון...".
ב-1 באוקטובר 75 הגישו כמה מדינות "מאד נאורות ושוחרות צדק, שכבוד האדם וחירותו הם נר לרגליהן", כדוגמת קובה וסומליה, הצעה לכלול את הציונות ברשימת התנועות הגזעניות. על כך כותב הרצוג: "היתה זו ההתקפה הראשונה באומות המאוחדות על כל 'איום' שהוא. איש לא ניסה מעולם לתקוף את הקומוניזם, הסוציאליזם או הקפיטליזם. אבל עכשיו הוצבו אל מול כיתת היורים אמונותיה הבסיסיות של מדינת ישראל, תנועת השחרור הלאומית שלנו, וגם עצם קיומנו... ניצבנו בפני ההתקפה המילולית החמורה ביותר מאז היטלר".
ההצעה לגנות את הציונות עוררה גל מחאות במערב. נשיא ארה"ב, ג'רלד פורד, גינה "במונחים עזים ביותר" את ההחלטה, ובעיתונות נכתב בין היתר: "אכן, האו"ם נעשה במהירות לאחת היצירות המשחיתות ביותר והמושחתות ביותר שקמו בכל ההיסטוריה של המוסדות האנושיים. האמת המרה, חוששני, היתה שהשלהבת הנוכחית של נרות הציוויליזציה חלשה מאוד ונמוכה מאוד".
אפילו ברוסיה, הכריז הפיסיקאי הנודע אנדריי סחרוב: "אם תתקבל ההחלטה הזאת, יהיה בכך כדי להקנות לאנטישמיות מראית של חוקיות בין-לאומית, ולכן כדי לתרום למגמות אנטישמיות בארצות רבות. זו תהיה התוצאה היחידה".
הרצוג עמד בגאון ובכשרון מול האופנסיבה הזו ולפני ההצבעה נשא נאום מלהיב, שבסופו קרע לגזרים את כתב השטנה. ואולם לא היה בכל אלה כדי לשנות את התוצאה הידועה מראש. 72 מדינות תמכו בגינוי לציונות, ובהן כמובן ארצות ערב והארצות "הבלתי מזדהות". 35 התנגדו לה, ובהן בעיקר מדינות המערב. 32 נמנעו.
אך בזאת לא תמו ההסתות נגד ישראל באו"ם. במרץ 1976 זיכה שופט השלום בירושלים, מחוסר הוכחות, קבוצת יהודים. אלו הואשמו בהתפרצות להר הבית, כדי לקיים בו תפילה בציבור. הערבים ששו על הודעת הזיכוי כמוצא שלל רב וטענו כי מדינת ישראל מתנכלת למסגד אל-אקצה. על כך מספר הרצוג: "נועדתי עם השגריר האירני (אז עוד היו קשרים...) והסברתי לו כי ההפך הוא הנכון, ישראל מגוננת על זכויותיהם של המוסלמים, והעובדה שהאו"ם נערך עתה למתקפה נוספת נגדנו בענין זה לא היתה אלא נסיון להצית תחושות דתיות כדי להשיג מטרות פוליטיות. אלא שהשגריר האיראני לא התרגש מההסברים שלי ושוב היינו נתונים במתקפה עלינו באו"ם".
2. ההשוואה מהשואה
רק לאחר שהנשיא לשעבר, ג'ורג' דבליו בוש, מסיבותיו הוא, התבטא בוועידת וואי, בזכות הקמת מדינה לפלשתינים, יצא בשעתו ראש הממשלה אריאל שרון בהכרזה שאינה משתמעת לשתי פנים: "אל תנסו לעזור לערבים על חשבוננו", ומיד הסביר ש"הפסקת האש עם הערבים נפסקה ונכשלה".
הצהרה זו הביאה לתגובות נזעמות מצד האמריקנים וכמובן מצד השמאל הישראלי, ששרון בהצהרתו הרגיז את הידידה הטובה ביותר שיש לישראלים, היחידה התומכת כלכלית, צבאית ופוליטית בישראל.
דברים אלה אמר שרון בכינוס: "אני פונה למדינות המערב הדמוקרטיות, ובעיקר למנהיגי העולם החופשי, אמריקה: "אל תעשו שוב את הטעות הפטלית מ-1938, אז הקריבו מדינות אירופה החופשית את צ'כוסלובקיה, מפני נוחות של מישהו. אל תנסו לרצות את הערבים על חשבוננו. מדינת ישראל לא תהיה צ'כוסלובקיה. מדינת ישראל תילחם בטרור". שרון המשיך בדברו על הפסקת האש שהפלשתינים לא שמרו עליה, היא לא שקטה אף יום אחד. שרון הצהיר ללא הפוגה שאין טרור טוב או טרור לא טוב.
עשרות שנים לאחר השואה טענו מומחים, וכל אחד מאתנו הוא מומחה שיכול לקבוע ש"לקח השואה אינו מתפקד" - ומלבד הצהרתו של הסכם מינכן והלקח הצ'כוסלובקי, אנחנו מרבים לדבר על השואה ולקחיה האוניברסליים. המצב הבסיסי שאיפשר את השואה, אכן, מעולם לא נגמר. הפוטנציאל קיים ולו רק מפני שהגרמנים בעצם הצלחת הג'נוסייד שלהם, הראו את הדרך ופרצו מחסומים מוסריים וטכניים. אלו התגשמו.
פליטי שואה והדור שאחריהם סבורים וחשים כי ההשוואה לצ'כוסלובקיה היתה מהמוצדקות שבהשוואות, והנאום הקצר שנשא אריאל שרון היה מהמרשימים והאפקטיביים בנאומיו. כמה חבל שכל כך מהר שרון נבהל מעצמו ובזיג-זג מן הסוג האהוד ברקי שחק עד דק את השפעת הדברים ואיבד את הקשבת העולם. אכן, צדקו כל המבקרים באומרם שלא יפה להעליב את ג'ורג' דבליו בוש, שהוא ללא ספק אדם הגון, ובדיוק בשעתו היפה, שבה כל העולם הנאור מתייצב מאחוריו. אלא שזו בדיוק הנקודה: גם נוויל צ'מברליין היה הגון, וגם לו הריעו בהערצה המוני אנשים נאורים ושוחרי טוב בכל רחבי העולם החופשי, שהאמינו בכל לב שזו שעתו היפה.
רק ימני קיצוני אחד בקצה הבלתי רלוונטי של המפה הפוליטית, וינסטון צ'רצ'יל שמו, אמר לו: בגדת בצ'כוסלובקיה, בת בריתך. צ'מברליין עצמו, וכל העולם הנאור אתו, האמינו באמת ובתמים שזו האשמה מגוחכת וחסרת שחר. הרי כל המתיחות המאיימת על שלמות העולם נובעת מהבעיה הסודטית. בסך הכל מדובר בהתעקשות של צ'כוסלובקיה הגדולה והחזקה מול מיעוט גרמני מדוכא, שרק מבקש צדק והגדרה עצמית.
לא, ההשוואה הקולעת של שרון לא אמרה שערפאת הוא היטלר ושמצבה של ישראל מול הפלשתינים דומה למצבה של צ'כוסלובקיה מול גרמניה. אין היטלר בסיפור הנוכחי, אבל יש גרמניה וכל היתר. בן דמותו של ערפאת בסיפור הבגידה בצ'כיה הוא אחד, קונרד הנליין, שאיש כבר לא זוכר היום את שמו.
הנליין היה מנהיגו של המיעוט הגרמני שישב בצ'כוסלובקיה, בחבל הסודטים, שהוא ההרים השולטים על המעברים מגרמניה לצ'כיה. דרישתו היתה רק לתת אוטונומיה למיעוט הגרמני. זה הכל. כל המגשרים והמפשרים של העולם התגייסו למצוא פשרות והסדרי ביניים בין שאיפות הסודטים לבין חששות הממשלה הצ'כית מפני מלכודת גרמנית.
הנליין דחה את כל ההצעות, טירפד ברגע האחרון כל הסכם, ושוב ושוב העלה דרישות בלתי אפשריות חדשות, אחרי שהממשלה הצ'כית נכנעה לדרישותיו הקודמות. הוא תמיד נתן לפתאים ההגונים שמולו את ההרגשה שקצר מאוד המרחק עד להסדר כולל של הבעיה, אבל לא היתה לו שום כוונה להגיע לסיום הסכסוך. הוא ברח ממנו כל פעם מחדש ושוב העמיד עוד דרישה אחת, אבל הפתאים שוחרי הטוב האמינו תמיד שהפעם הזו היא באמת הפעם האחרונה, ואנחנו קרובים לפתרון יותר מאי פעם.
3. ללמוד מההיסטוריה
רק אנשים שלא למדו שום דבר מההיסטוריה הכללית היהודית יכלו לתקוף את "אזהרת צ'כיה" של שרון, ולשאול כמתחכמים בלילה "ומיהו היטלר במקרה הזה"?
שרון למד ככל יכולתו מן ההיסטוריה. הוא ידע היטב שצ'כיה במרכז אירופה ב-1938, דמתה בקווים רבים לישראל כיום: מדינה בעלת יכולת כלכלית רצינית, תעשייה צבאית מפוארת, צבא חזק. מערכי ההגנה האסטרטגיים שלה היו בחבל הסודטים, שבשמו תבע היטלר את כניעת צ'כיה ללא מלחמה. כאשר אנגליה וצרפת מכרו לו את צ'כיה במינכן תחת איומיו במלחמה, נפתחו שערי הגיהנום למלחמת העולם ה-2.
את הטעות ההיסטורית הזאת קם שרון אז ומנע מארה"ב, הדמוקרטיה הגדולה ביותר, כשידע שהיא יצאה למלחמה, ולפני שתצא אליה. לתת לערפאת את יהודה ושומרון ומתנות נוספות, כשהוא משמש לחלוטין כזרוע מוסווית של הטרור המוסלמי, היתה עלולה להיות טעות גורלית לישראל, ובהמשך לפגוע במאבקה של ארה"ב עצמה בטרור הפנאטי.
וינסטון צ'רצ'יל באנגליה היה המנהיג היחיד שקם בפרלמנט להזהיר נגד מכירת הדמוקרטיה הצ'כית ל"הֶר היטלר". התקשורת הכתובה והמשודרת באנגליה, שמה אותו ללעג. הנשיא בוש יצא למלחמה צודקת נגד ארגון הרצח ההמוני האכזרי ביותר שקם בעולם מאז הרייך הנאצי. ורק משום ששרון היה בטוח שבוש איננו צ'מברליין, הוא אמר כי "ישראל לא תהיה צ'כוסלובקיה".
היום הזה, לאחר קריסת הקומוניזם, צ'כוסלובקיה איננה מדינה. היא שתי מדינות. צ'כיה ובירתה פראג, וסלובקיה ובירתה ברטיסלבה - בעבר פרשבורג.
4. השימוש באנלוגיות
ד"ר אלי פודה פירסם מאמר על השימוש שעשה אריאל שרון באנלוגיה ההיסטורית של "מינכן 1938", ומסיק שיותר משהוא מלמד על המציאות הוא מלמד על תפישת עולמו, כמו על דרך התעצבותו של הזכרון הקולקטיבי הישראלי. כאשר נשיא מצרים ג'מאל עבדול נאצר בנה טילים בסיוע מדענים גרמניים, לכאורה במטרה להשמיד את ישראל, מקבלי ההחלטות ומעצבי דעת הקהל מיהרו להשתמש באנלוגיות הלקוחות מהז'רגון של מלחמת העולם ה-2: שואה, היטלר, וכמובן מינכן 1938.
פודה סבור שאותה שעה לא היה שום דבר משונה בשימוש שנעשה באנלוגיות אלו. הן נתפסו כרלוונטיות ואמינות וחזרו על עצמן לעיתים קרובות. הן היו חלק ממאגר הדימויים ההיסטוריים שכל אזרח יהודי ישראלי הפנים בתהליך הסוציאליזציה שלו.
"לשימוש באנלוגיה היסטורית יש חשיבות רבה במערכת האמונות והדימויים של כל פרט. ראשית, האנלוגיה מאפשרת ניתוח סיטואציות בלתי מוכרות, המתרחשות בזמן הווה, במונחים ידועים מתוך קישור אסוציאטיבי בין מקרי עבר והווה. שנית, היא מציעה מרשם פעולה אפשרי ראוי בהתמודדות עם ארועים. ושלישית, היא מעניקה לגיטימציה לאלטרנטיבת הפעולה שנבחרה.
"מאז תקופת נאצר עשו מקבלי ההחלטות בישראל שימוש באנלוגיה של "מינכן 1938", אולם נדמה היה כי השימוש בה דועך. גם לכך היו נסיבות הגיוניות: הדור שחווה ארועים אלה הולך ונעלם, ואילו הדור הצעיר יותר נוטה באופן טבעי להשתמש באנלוגיות היסטוריות שהתרחשו בתקופתו או קרוב לה. רבים מהם למדו בוודאי על אפיזודה זו בשיעורי ההיסטוריה, אולם היא לא נחרתה בזכרונם. התפתחות זו גם היתה קשורה כנראה לניצחון הגדול ב-1967, שרישומו ההיסטורי, כך נראה, היה גדול מהמהלומה היחסית של מלחמת 1973. ולבסוף, הסכם השלום עם מצרים סדק את תחושת המצוד והבידוד של ישראל.
ואולם, כפי שקורה עם מרבית האנלוגיות ההיסטוריות, גם השימוש באנלוגיית "מינכן 1938" מופרך מיסודו: ישראל אינה דומה לצ'כיה של 1938 והיא מסוגלת לעמוד איתן נגד אויביה. האויב הניצב בפני ישראל איננו היטלר, אף שישראלים רבים נהגו להשתמש באנלוגיה זו כדי לתאר את ערפאת או מנהיגים ערביים אחרים. וגם בוש לא הצטייר כצ'מברליין.
5. התיאורים וההדגשים לא מתחלפים
לפני 54 שנים החליט נשיא מצרים, ג'מאל עבד אל-נאצר, להלאים את תעלת סואץ. צעד זה הוביל בסופו של דבר למערכה קצרה בחצי האי סיני, הידועה כ-"מבצע קדש", כשהאירופאים עוד היו לצידנו.
מבצע קדש (הידוע גם בשם "מלחמת סיני") התרחש באוקטובר 1956. זהו המבצע הצבאי הישראלי היחיד שנערך בשיתוף פעולה עם מדינות זרות – בריטניה וצרפת. המתיחות בין ישראל למצרים החלה עוד לפני, בגלל עיסקת נשק בין מצרים לצ'כוסלובקיה ב-1955, אך בעקבות החלטת נשיא מצרים ג'מאל עבד אל-נאצר להלאים את תעלת סואץ ב-26 ביוני 1956, ישראל חשה מאוימת, בעיקר בשל הסגר שהטילה מצרים על אילת ועל מפרץ אילת שהחל עוד ב-1954, ובשל פשיטות של "פדאיון" פלשתינים לתחומה, בעיקר מאזור רצועת עזה. מעשים אלו היו מלווים נאומים והצהרות על סיבוב נוסף של המלחמה ועל השמדת ישראל. ישראל חששה ממלחמה בשלוש חזיתות, לאחר הצטרפות ירדן לחוזה הצבאי המצרי-סורי באוקטובר וכינון פיקוד צבאי מאוחד על-ידי מדינות אלו.
באוגוסט 1956 פנתה צרפת לישראל בהצעה לתוכנית פעולה משותפת, שגם בריטניה תהיה שותפה לה. האינטרס הבריטי והצרפתי היה להביס את מצרים בנושא הלאמת תעלת סואץ. באוקטובר נחתמו הסכמים בין ישראל לבין שתי המעצמות: על ההסכם הראשון חתמו צרפת, בריטניה וישראל, והיה בו תסריט מדויק: מתקפה ישראלית על כוחות של מצרים בסיני, ומיד אחריה אולטימטום בריטי-צרפתי למצרים ולישראל לסגת מאזור התעלה. ההסכם השני היה בין ישראל לבין צרפת, והובטח בו שהצרפתים יספקו לישראל הגנה ימית ואווירית, אם תהיה התקפה אווירית מצרית.
ב-29 באוקטובר הוצנח גדוד צנחנים של צה"ל בשטח סיני, בפתח מעבר המיתלה. אזור זה נכבש לאחר קרב קשה. תוך 24 שעות הצטרפו לכוח שני גדודים נוספים, ולאחר מכן יצאו שלוש יחידות למסע למצרים דרך המדבר בשלוש דרכים שונות, בגיבוי של חיל האוויר.
כך נכבשו שארם א-שייח', מיצרי טיראן והאיזור המבוצר סביב אבו-עגילה. הכוחות המשיכו לעבר איסמעיליה, רפיח וקנטרה. תוך 100 שעות נחלו הכוחות המצריים בחצי האי סיני תבוסה מלאה. הקרב הימי החשוב היחיד במלחמה התחולל מול נמל חיפה, והביא ללכידת המשחתת המצרית "איברהים אל-אוואל". מדינות ערב האחרות לא השתתפו במלחמה, למרות החוזים שלהן להגנה הדדית עם מצרים.
בשלב זה נענתה ישראל לאולטימטום המתוכנן מראש, וכוחות צה"ל נעצרו במרחק של 10 מילין מתעלת סואץ. למועצת הביטחון של האו"ם לא היתה יכולת להגיב על הנעשה בשל מעורבותן של שתיים מחברותיה הקבועות במשבר. ב-2 בנובמבר, ושוב ב-7 בנובמבר, קראה העצרת הכללית של האו"ם – בהסכמה נדירה בין ארה"ב ובריה"מ – לנסיגה מיידית של כוחות צה"ל אל מאחורי קווי שביתת הנשק. בריה"מ אף איימה להשתמש בכוח אם הנסיגה לא תתבצע. כמו כן, נדרש פינוי של הכוחות האנגליים והצרפתיים מאזור התעלה.
ב-8 בנובמבר הסכימה ישראל לסגת, לאחר שהוחלט על הקמת חיל חירום של האו"ם, שיהיה באזור במקום הכוחות הנסוגים, והשלמת הסידורים הכרוכים בכך. עד ה-22 בינואר 1957 פינתה ישראל את כל השטח שכבשה, חוץ מרצועת עזה והחוף מול מיצרי טיראן. טרם פינויים, דרשה ישראל בתוקף לקבל ערובות לחופש השיט ולביטחון מפני התקפה מצרית. אחרי משא ומתן ממושך ומשבר חמור הושגה בפברואר הבנה, שלפיה חיל החירום של האו"ם יוצב לאורך הגבול, כולל ברצועת עזה ובשארם א-שייח'. הנסיגה הישראלית הושלמה בתחילת מרס.
בניגוד לציפיותיה של ישראל, הוחזרה רצועת עזה מיד לידי מצרים, וחדירות ה"פדאיון" מאזור זה התחדשו במהרה. חופש השיט דרך מיצרי טיראן קוים עד מאי 1967 ופרוץ מלחמת ששת הימים.
6. עוד נכבה היסטורי - הסורי
משום מה נעלם מהדיווחים מהקורה במזרח התיכון במיוחד בהתקוממויות האזרחיות במדינות ערב, מאירועי ספטמבר השחור שהתרחשו בירדן ב-1970. אז, תחת הלחץ של הצבא הירדני, היו לוחמים פלשתינים שבחרו לברוח ולהסגיר את עצמם דווקא לכוחות צה"ל בבקעת הירדן.
הערבים מזכירים לנו לעתים תכופות את יום הנכבה, ועתה התווסף יום הנכסה, ולנוכח מה שמתרחש בסוריה, שכן, הנה עוד נכבה ערבית, כן, ערבית, מתרחשת לנגד עינינו. הנכבה הזאת היא מנת חלקו של העם הסורי. אלא שהפעם, מחוללי הנכבה אינם ציונים. הם אינם יהודים, אינם צרפתים ולא בריטים או אמריקאים כופרים. לא השטן הציוני הקטן ולא השטן האמריקאי הגדול הם מחוללי הנכבה. הפעם, השטן שמחולל את הנכבה הזאת הוא ערבי.
כאשר נטבחים אלפי אזרחים ערבים, גברים נשים וטף, כאשר רבים אחרים בורחים מארץ ערבית, חוצים את הגבול לטורקיה – מדינה לא ערבית לכל הדעות – מפחד מפני שלטון ערבי המתיימר להיות נושא דגלה של הלאומיות הערבית.
הדבר מקבל משנה תוקף, מכיון שמדובר בבריחה לטורקיה. כן, לאותה טורקיה שלא אחת מוזכרת בשיח הלאומי הערבי כאבי אבות הטומאה וכמקור לכל התחלואים הערביים. וזאת, בשל השלטון העותומני על הערבים, שנמשך מאות שנים. במשך שנים רבות ייחסה הלאומיות הערבית את כל הנחשלות של העולם הערבי לאותו שלטון עותומני. אגב, לעומת זאת, בטורקיה ישנה טענה דומה, רק הפוכה: בשיח הטורקי, יש מי שטוענים כי טורקיה נשארה ארץ נחשלת מכיוון שהיא שלטה בערבים.
ובכן, משטר הבעת' השבטי-העדתי הסורי, שטובח באזרחים ערבים סורים רק מפני שהם מבקשים חירות, שם ללעג את כל סיסמאות האידיאולוגיות הלאומית הערבית, שאותן הוא ודומיו הפריחו במרחב במשך שנים רבות, והסיסמאות הלאומיות הללו, שימשו כאופיום שסופק להמוני הנבערים של הלאומיות.