הגיל לא תמיד קובע עבר / והווה ק.בנימין

עבר והווה / ק. בנימין

1. הגיל - לא תמיד קובע

כשווינסטון צ'רצ'יל הגיע לגיל 65, הקריירה שלו היתה עדיין בגדר כשלון. אילו היה פורש אז לגימלאות, כמו רוב בני ה-65 המודרניים, לא היה נבחר לראשות הממשלה, נושא את נאומיו המפורסמים או זוכה להכרה כאחד הבריטים הדגולים.
הטיעון הזה פתח לפני כמה שבועות את כתבת השער של "אקונומיסט", שקראה לדחות את גיל הפרישה בעולם המערבי. אי אפשר לומר על נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, שבגיל 67 הוא לא זכה להצלחה, אך לפי תקנות קרן המטבע הבינלאומי, פרופ' פישר אינו מספיק צעיר כדי להנהיג את הארגון.
יצוין, שלפני 68 שנים נשא צ'רצ'יל את נאום "עלי הסתיו" המפורסם שלו.
כבר למחרת נאומו של צ'רצ'יל בגילד-הול בלונדון ב-30 ביוני 1943 הוא הוכתר כ"נאום היסטורי", ואם דבקה בו הדרת ההיסטוריה, זה לא רק משום שנישא ברגע מכריע במערכה של בעלות הברית על אירופה, שהיתה תחת כיבוש נאצי; זה היה גם בזכות פיסקה אחת ששילב בנאומו: "איני יכול להגיד אלא זאת: קרוב מאוד לוודאי, כי יהיו קרבות קשים, בים התיכון ובמקומות אחרים, בטרם ישרו עלי הסתיו", אמר, והמילים הדרמטיות הללו, שרמזו על תפנית גדולה ומסתורית שתתחולל בקרוב, עשו רושם רב.
עיתוני לונדון הביאו את נאומו של ראש הממשלה וינסטון צ'רצ'יל, בכותרות לרוחב העמודים הראשונים ביחד עם צילומים של ההמון המריע לכבודו, וכי "'קרבות קשים בטרם ישרו עלי הסתיו' היו הנושא העיקרי למאמרים בעיתוני לונדון 'איוונינג סטאנדרד' וב'איוונינג ניוז'".
אלה היו מילים סתומות – או, כמו שנכתב "מר צ'רצ'יל לא ראה צורך כמובן לפרש את הדברים יותר מדי, כי סוף סוף אין חובתו להקל על האויב את הבנת המצב והסיכויים". אבל הן הפיצו תקווה גדולה בלבבות אזרחי בעלות הברית, וככל הנראה אימה בלבבות אזרחי ארצות האויב.
הסופר הדיפלומטי של 'רויטרס' תרגם את הליריקה של צ'רצ'יל למונחים צבאיים, ולפי פרשנותו, ההכרזה של ראש הממשלה הבריטי אומרת ש"יש לצפות לפלישת בנות הברית לאירופה לכמה נקודות תוך ארבעה חודשים. בבריטניה שוררת ההרגשה הכללית, כי בעלי הברית עומדים על סף הפעולות הגדולות ביותר במלחמה זו".
איש לא שגה באשליות שדם ודמעות לא יישפכו עוד מעתה; אבל הכרזתו של צ'רצ'יל נטעה במומחים צבאיים את הבטחון, כי תוכניותיהן של בעלות הברית לפלישה לאירופה הושלמו והן מוכנות לביצוע, וחיזקה את הדעה, כי סיציליה ואיטליה יותקפו דרך האוויר עוד לפני אוגוסט.
למעשה, כבר באותם ימים הפציץ חיל האוויר הבריטי את סיציליה, במטרה לבודד אותה מאיטליה.
ואם צ'רצ'יל דיבר במלים מעורפלות, הרי ששר החוץ הבריטי דאז, אנתוני אידן, הוסיף ואמר באותו יום: "אנו לא נהסס להפציץ את רומא כמיטב יכולתנו בכל החומרה האפשרית, אם מהלך המלחמה יעשה פעולה כזו לרצויה ומועילה. בלי ספק היתה צומחת טובה לאנושות, אילו הבין מוסוליני שהדבר הטוב ביותר שהוא יכול לעשות למען ארצו, הוא לקבל את הכניעה ללא תנאי שהוצעה לו".
ואמנם, לא יחלפו כמה ימים והמומחים יווכחו שצדקו בהשערותיהם: ב-9 ביולי 1943 החל מבצע האסקי, אשר הביא עד מהרה לכיבושן של סיציליה ואיטליה בידי בעלות הברית, ולכניעתו הסופית של מוסוליני.

2. צ'רצ'יל נכנע ופרש

הפגישות השבועיות של המלכה אליזבת עם ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, ארכו לרוב לא יותר מ-20 דקות. אבל ב-22 במארס 1955, הבחינו חדי עין, ישבו השניים בחדר האירוח של המלכה כמעט שעה וחצי. בתחילת אותו חודש, צ'רצ'יל נעמד מול חברי בית הנבחרים והתוודה שגופו נלחם בשיתוק, מחליק בידו על צידו הימני של גופו.
שנה לפני כן עוד עשה סר וינסטון מאמצים לקיים שיחות בדרג גבוה עם ברית המועצות; כעת ברור היה שימיו בראשות הממשלה ספורים. אף כי עדיין לא נתפרסמה שום הודעה רשמית על כך, ראו חוגים מדיניים בלונדון את הקריירה הפוליטית של ראש ממשלת בריטניה, סיר וינסטון צ'רצ'יל, כמתקרבת לקיצה.
בבוקר 5 באפריל התיישב סר וינסטון על כס ראש הממשלה בפעם האחרונה. המוני בריטים, שציפו שיתפטר באותו יום, צבאו על בית ראש הממשלה ברחוב דאונינג 10 והריעו למנהיגם האהוב. ערב קודם לכן, בין כותלי דאונינג 10, נערכה מסיבת פרידה לצ'רצ'יל בהשתתפות ידידיו וגם המלכה אליזבת והנסיך פיליפ. "מעין תחושה של דופק ההיסטוריה הקיפה היום את האומה הבריטית כולה", כתבו העיתונים.
צלמים רבים עמדו בפתח דאונינג 10 כאשר יצא החוצה צ'רצ'יל, לבוש מעיל דיפלומטים שחור וצילינדר, בידו הימנית מקל עם ידית זהב ובפיו סיגר גדול שהוצת זה עתה...
"ההמון פרץ במחיאות כפיים שהפכו מיד לתרועות ממושכות, וסיר וינסטון עמד על המדרגות והוא נראה בטוח ומיושב. אף הדמעות הממלאות את עיניו לעתים קרובות בשעת התרגשות גדולה נעדרו הפעם. הוא הסתכל בהמון בחיוך קל ונשא עיניו אל הפקידים שהריעו בקול מן החלונות העליונים של מיניסטריון החוץ".
לאכזבת הכל, כעבור כמה דקות של הבזקי מצלמות, פילס צ'רצ'יל את דרכו למכונית השרד שלו: עכשיו עליו לצאת לפגוש את המלכה. היא חזרה דקות ספורות קודם לכן מביקור מבית זיקוק לנפט, אך מיד עם הגיעו לחצר הארמון, "נלוו אליו פקידי המלכות והביאוהו לחדר שבו חיכתה לו המלכה", דווח. "לפני דיוקנאותיהם של מלכים ומלכות מהעבר, שניבטו אליו מן הקירות, החווה המדינאי קידה, כמקובל, למלכה. אחרי כן ביקש ממנה בקשה רשמית לשחררו מתפקידו הקשה.
"סר אנתוני אידן, שר החוץ הבריטי, בן 57, תפס את מקומו עד שייערכו בחירות חדשות; ובלונדון אומרים כי מגבעתו העגולה המפורסמת של סר וינסטון צ'רצ'יל גדולה כל כך, עד שלמילויה יהיה צורך בראשיהם של שלושה אנשים לכל הפחות".
בינתיים בבית הנבחרים, האולם היה מלא; עיתונאים מכל העולם גדשו את היציעים, חלקם הצטופפו על הרצפה. סר וינסטון אמור היה לבוא להיפרד; כולם באו לחזות בהופעתו הסופית כראש הממשלה, אך הוא לא הגיע. לו היה בא צ'רצ'יל, היו כל הצירים קמים על רגליהם ומקבלים את פניו בתרועות האדירות ביותר שנשמעו מעולם בבית הנבחרים. בשעתו האחרונה כראש ממשלה לא יכול היה צ'רצ'יל לעמוד בכך. זה היה יותר מדי.
צ'רצ'יל, שימש בתפקידו בסך הכל שמונה שנים, שבעה חודשים ו-25 ימים, מתוכם חמש שנים כמנהיגה המזהיר של האומה הבריטית בזמן מלחמת העולם השניה, פרש מתפקידו כענק שנחל תבוסה מידי אויב אחד בלבד – גילו המופלג. הוא פרש מן התפקיד בשעה שהוא עוד אהב את הפוליטיקה. אבל את שאיפתו הגדולה ביותר, להידבר עם מנהיגי ברית המועצות בנסיון להביא שלום לעולם, לא הספיק להגשים.

3. עיסקת החליפין שנכשלה

ההחלטה של יו"ר הכנסת ראובן ריבלין, לקיים דיון במליאת הכנסת על רצח העם הארמני, מתעלמת מהקשר ההיסטורי לתנועה הציונית, מכיון שהסוגיה הארמנית העסיקה את התנועה הציונית, עוד לפני הקונגרס הציוני הראשון ואף לפני ההרג ההמוני של הארמנים ב-1915.
בבסיס האסטרטגיה של בנימין זאב הרצל, עמד הרעיון של עיסקת חליפין: היהודים ישלמו את חובות הענק של האימפריה העותומנית בתמורה לקבלת ארץ ישראל והקמת מדינה יהודית עצמאית בה, בהסכמת המעצמות. הרצל עמל קשות לשכנע את הסולטן הטורקי, עבד אל-חמיד השני, לקבל את הנוסחה, אך מאמציו עלו בתוהו, בין השאר בגלל הרתיעה ממסירת ירושלים ליהודים, וכשלון הנסיון לגייס למשימה את אילי ההון היהודיים.
"במקום להציע לסולטן כסף", אמר אחד מיועציו של הרצל, "תן לו תמיכה פוליטית בנושא הארמני והוא יכיר לך טובה ויקבל את הצעתך, בצורה זו או אחרת". שכן, עוד קודם לארועי 1915 מרדו הארמנים בטורקים והצדדים לחמו ופגעו זה בזה מאז שלהי המאה ה-19, כשיד הטורקים על העליונה. מדינות אירופה הנוצרית גינו את רצח הארמנים הנוצרים בידי המוסלמים. במדינות שונות הוקמו ועדי תמיכה בארמנים, וראשי המרד הארמני מצאו מקומות מפלט וחסות באירופה. מצב זה הקשה מאוד על טורקיה לקבל הלוואות מבנקים אירופיים.
הרצל קיבל את ההמלצה בהתלהבות. בעיניו, כל אמצעי שיכול לקרב את הקמתה של מדינה יהודית, היה ראוי לנסותו. כך הוא הסכים לשמש כלי בידי הסולטן, לשכנע את ראשי המרד הארמני להיכנע, תוך הבטחה שאם ייכנעו לסולטן הוא, בנדיבותו, ייענה לכמה מדרישותיהם. הסולטן קיווה כי הרצל, כעיתונאי ידוע, יצליח לשנות את הדימוי השלילי של האימפריה העותומנית, והרצל אכן פעל להציג את טורקיה כמדינה הומאנית שפועלת בלית ברירה, ואת עצמו כמתווך למען השלום. הוא יצר קשרים וקיים מפגשים סודיים עם המורדים הארמנים, שלא האמינו בכנותו של הרצל או בהבטחות הסולטן, וכן פעל בצינורות הדיפלומטיים של אירופה, שהכיר היטב.
כדרכו, הרצל לא התייעץ עם ראשי התנועה הציונית, ופעילותו זו לא נדונה בשום פורום. הדבר היה קל, שכן באותה תקופה עדיין לא התמסדה התנועה ולא נקבעו המבנה שלה ודרכי ארגונה. כדרכו, הרצל שמר על כל פעולותיו בסוד, אולם הוא נזקק לעזרה ופנה למקס נורדאו, שיתגייס גם הוא למשימה. נורדאו הגיב במברק בן מלה אחת: "לא".
בלהיטותו לקבל מן הטורקים את הצ'רטר הנכסף על ארץ ישראל, הצהיר הרצל בפומבי לאחר שהחלו להתקיים הקונגרסים הציוניים השנתיים, כי התנועה הציונית מביעה את הערכתה ותודתה לסולטן הטורקי, למרות התנגדותם של כמה נציגים. בראש המתנגדים עמד ברנרד לזאר, שראה בתמיכה של הרצל בסולטן, ההורג בארמנים, בגידה בערכי הציונות.
לזאר, אינטלקטואל יהודי צרפתי, איש השמאל, עיתונאי ידוע, מראשוני הלוחמים נגד משפט דרייפוס ומתומכי הארמנים, לא יכול היה להשלים עם פעולתו של הרצל, ובכעסו התפטר מן הוועד הפועל הציוני, נטש את התנועה ופירסם מכתב פומבי להרצל שבו מתח ביקורת חריפה על המדיניות הציונית. כיצד יכולים המתיימרים להיות נציגי העם העתיק שההיסטוריה שלו כתובה בדם, שאל, להושיט ידם בברכה למרצחים, ואיש מצירי הקונגרס לא קם למחות.
סביר להניח, שההחלטה רבת השנים שלא להכיר בפומבי ברצח העם הארמנים, וההחלטה של יו"ר הכנסת ריבלין לקיים דיון בכנסת בנושא, משקפות התלבטות בין ערכים הומאניים לבין ערכים מדיניים, כלכליים ובטחוניים. לבטים אלה מושפעים בראש ובראשונה ממצב היחסים עם טורקיה. היחסים עם מדינה זו הן בתקופה העותומנית והן כיום, בנויים לתוך מיקומה הגיאו-פוליטי של ישראל.

4. שר המשפטים או הטיפשים

שר המשפטים של בלגיה עורר סערה לאחר שהביע תמיכה בחנינה כללית לכל הבלגים ששיתפו פעולה עם גרמניה הנאצית במלחמת העולם השניה. סטפן דה קלרק, שאמר "אולי עלינו להיות נכונים לשכוח, מפני שזה העבר. בנקודה מסוימת בחיים צריך להיות בוגרים ולרצות לדבר על העניין, ואולי לשכוח, מפני שזה העבר", מתמודד עתה עם קריאות הולכות וגוברות להתפטרותו.
דה קלרק אמר את דבריו, לאחר שהסנאט הבלגי אישר ברוב של 30 קולות מול 26 הצעת חוק בנושא של מפלגת פלאמס בלאנג, מפלגת הימין הקיצוני. על פי הצעת החוק, תוענק חנינה לכל מי ששיתפו פעולה עם הנאצים בזמן המלחמה. ההצעה עדיין טעונה אישור בבית התחתון בפרלמנט. רבים בפלנדריה, האיזור בצפון בלגיה הדובר פלמית שבו נולד דה קלרק, סבורים שהטיהור שנערך לאחר שחרור בלגיה התמקד בעיקר במשתפי הפעולה הפלמיים. לטענתם, בדרום, באיזור ולוניה דובר הצרפתית, העמדה למשפט של משתפי הפעולה היתה נדירה ביותר.
דה קלרק ניסה בהמשך לצמצם את הנזק, ואמר כי הערותיו לא הובנו כראוי, אולם קבוצות יהודיות רבות גורסות כי עליו להתפטר בכל מקרה. במכתב ששלח שמעון סמואלס, מנהל קשרי החוץ של מרכז שמעון ויזנטל, לאיב לטרם, ראש ממשלת בלגיה בפועל, נטען כי "בהעדר ממשלה קבועה, נראה כי הקבינט שאתה עומד בראשו אינו מייחס כל חשיבות לעובדה ששר המשפטים שלך קורא לתת חנינה למשתפי הפעולה עם הנאצים". סמואלס הוסיף כי "אין פלא כי פעילות אנטישמית ופשעי שטנה אינם זוכים להתייחסות כלל בבריסל - 'בירת אירופה' - וברחבי בלגיה, אם איש החוק מספר אחת במדינה תומך כביכול בפומבי בצורך 'לשכוח את פשעי הנאצים, שכן הם שייכים לעבר'".
מן הראוי לציין, כי כ-25 אלף יהודים בלגים נשלחו לאושוויץ לאחר שנכלאו על ידי השלטונות, שלרוב שיתפו פעולה עם הנאצים. רק 1,200 יהודים שרדו. אחרי המלחמה נחקרו 400 אלף בלגים בגין שיתוף פעולה עם הכיבוש הנאצי, 56 אלף הורשעו בבית המשפט ו-242 הוצאו להורג. מתוך 50 אלף שנידונו למאסר, רק 2,500 עדיין ישבו בכלא ב-1950. כל השאר קיבלו חנינה.

5. האות הראשון לפתרון הסופי

אמנם לא מדובר בתגלית חדשה, אלא במכתב שקיומו היה ידוע זה מכבר, אולם בעוד חודש יוכלו מבקרי מוזיאון הסובלנות של מרכז ויזנטל בלוס אנג'לס לעיין במסמך מצמרר: מכתב של אדולף היטלר, שחובר ב-1919, ובו הוא מנסה לראשונה את שאיפתו ל"הרחקה שיטתית" של היהודים מגרמניה.
המכתב נמצא על ידי החייל האמריקני ויליאם ציגלר, בבנין המפלגה הנאצית בנירנברג, ועבר כמה ידיים עד שהגיע לאחרונה למרכז ויזנטל, שרכש אותו תמורת 150 אלף דולר. לטענת מרכז ויזנטל, המכתב נבדק על ידי מומחים בעלי שם עולמי ונמצא כי הוא אותנטי.
את המכתב חיבר היטלר במינכן ב-16 בספטמבר 1919 כשהיה בן 30, חייל בצבא הגרמני שזה לא מכבר נכנע במלחמת העולם הראשונה. המכתב ממוען לאדולף גמליך, שהיה בין הממונים על התעמולה בקרב החיילים והביע דאגה מההשפעות הבולשביקיות על החיילים ששבו מהחזית המזרחית.
היטלר, שטיפח תפיסה, לפיה היהודים "תקעו במהלך המלחמה סכין בגב האומה הגרמנית", כותב שהיהודים הם "שחפת בגוף האומה" ומביאים לריקבון בגופה.
לדבריו, היהודים הם "מטריאליסטים במחשבתם ובשאיפותיהם" - רמז ברור לבולטות היהודים בשורות הקומוניסטים – וכי "רוב הגרמנים חשים סלידה רבה כשהם באים במגע אישי איתם. היהדות היא ללא ספק קבוצת גזע ולא קבוצה דתית... חיים בקרבנו לא-גרמנים מבחינת גזע, בעלי רגשות, מחשבות ושאיפות משלהם, בזמן שיש להם את כל הזכויות שלנו". היטלר מציג במכתב את הצורך ב"אנטישמיות מחושבת", שכן המירב ש"האנטישמיות הרגשית השיגה עד כה היו פוגרומים בלבד. האנטישמיות התבונית מוכרחה להוביל למאבק משפטי לביטול זכויות היהודים, המעניקות להם משרות מועדפות... עם זאת, המטרה הסופית צריכה להיות הרחקה בלתי מתפשרת של היהודים".
אם כן, זוהי ההבהרה הראשונה בכתב לסוגיית היהודים מצידו של היטלר, והיא מראה את הגרעין של שאיפותיו הפוליטיות, ומה שהחל כמכתב פרטי, כדעה של אדם מסוים, הפך כעבור 22 שנה לאמנה המכוננת של אומה שלמה והוביל להשמדה של העם היהודי. המכתב הוא מסמך מכונן, ששייך לדורות הבאים.

6. חשיבותו באותנטיותו

המסמך הנקרא "מכתב גמליך", שנשלח מאדולף היטלר לאדולף גמליך, מיחידת התעמולה של צבא בוואריה אחר מלחמת העולם הראשונה, הוא מכתב ידוע לחוקרים. אלא שהעותק הנמצא בארכיון במינכן הוא עותק לא חתום, והמסמך שאותו רכש מרכז ויזנטל הוא לטענתם המקור ועליו חתימתו של היטלר. החתימה אושרה לדבריהם פעמיים, על ידי מומחה לכתב היד של היטלר, בשנים 1988 ו-1990. עם זאת, רצוי להיות זהיר במיוחד משום שכבר היו בעבר גילויים כביכול של כתבי יד של היטלר, למשל יומנו, שנחשפו אחר כך כזיוף, וקיימים מעט מאוד מסמכים אותנטיים בחתימתו של היטלר. דווקא בנושא כל כך רגיש יש להיות זהיר במיוחד, וחשוב לבחון את המסמך שמרכז ויזנטל רכש בכל דרך.
המחיר ששולם תמורת המסמך נמוך מאוד, ובכל זאת מסמך בעל ערך גדול, ונשאלת השאלה, כיצד יתכן שהסוכן שממנו נקנה המסמך החזיק בו 20 שנה ויותר לאחר שהוכחה הטענה שאכן חתימתו של היטלר מתנוססת עליו.
עם זאת, למכתב נודעת חשיבות רבה בשני תחומים. הראשון, הוא מוכיח שוב את טענותיו של הזרם האינטרנציונליסטי במחקר, זרם הטוען למעורבותו של היטלר בעיצוב המדיניות כלפי היהודים מתחילת דרכו הפוליטית ולאורך כל התהליך מטעמים אידיאולוגיים ומפחד עמוק שהיה טבוע בו מפני היהודים. הפחד ניכר כבר במסמך זה, שהוא הראשון מכל אלה שכתב - היטלר בעיקר הכתיב -  בנושא זה. הזרם הנגדי במחקר, הפונקציונליסטי, טוען ש"הפתרון הסופי" והשואה התחוללו לא מטעמים אידיאולוגיים, אלא מטעמים כלכליים וחברתיים. השני, המכתב אינו מדבר על הרג יהודים והשמדתם אלא על סילוקם משום הסלידה מהם, משום שהם גזע זר החי בגרמניה, שומר על זהותו העצמית כבר אלפי שנים, ולמרות זאת יש לו זכויות כמו לכל אזרח. לכן המכתב מציע לא לנקוט פוגרומים הנובעים מרגשות, אלא אנטישמיות שמבוססת על הגיון ועל מאבק חוקי שיטתי שיסלק את זכויות היתר שלהם.
המטרה הסופית של חקיקה זו תהיה סילוקם הכללי של היהודים, וככל הנראה כוונתו לסילוקם מגרמניה. השלב הראשון אליו התכוון היה חקיקה וגירוש, ואחר כך, ככל שהתבסס בשלטון, הלכו הצעדים והחריפו עד שהגיע שלב ההשמדה.

7. "פשוט יותר להרוג יהודים"

במוזיאון בקיבוץ לוחמי הגיטאות שבגליל המערבי ראיתי מסמך מצמרר מאוקטובר 1941, בו מתאר קצין נאצי את השמדתם של יהודים וצוענים בסמוך לבלגרד ביוגוסלביה. "המשאיות שהועמדו לרשותי התבררו כבלתי מתאימות", כותב הקצין, "הן היו ללא כיסויים, כך שאזרחי העיר יכלו לראות מי על המשאיות ולאן פנינו מועדות".
בהמשך מופיע תיאור מעורר פלצות: "הוצאה להורג של יהודים פשוטה מזו של צוענים... יהודים הולכים ביתר מוכנות אל המוות. הם עומדים בשקט רב, כאילו השלימו עם גורלם, בעוד הצוענים מייללים, צועקים וזזים ללא הרף בעומדם באתר ההוצאה להורג".