משפט אייכמן - השבוע לפני 50 שנה עבר והווה / ק. בנימין

עבר והווה / ק. בנימין

1. משפט אייכמן - השבוע לפני 50 שנה

ביום כ"ה בניסן תשכ"א נפתח בירושלים משפטו של הצורר הנאצי, אדולף אייכמן ימ"ש. היה זה שש שנים אחרי שהחל משפט קסטנר, בעקבות גילויו של מלכיאל גרינוולד, כי קסטנר "מכר את נפשו לשטן". כשהכוונה לארכי-פושע הנאצי אייכמן ממשתתפי ועידת ואנזה, בה הוחלט על מימוש "הפתרון הסופי" של העם היהודי. ראשי השלטון דאז, שליטי מפא"י ההיסטורית, התאכזבו מרה ממשפט קסטנר, שהציב את הציונות ושליחיה באור עמום ביותר בכל הקשור ליהדות השואה. משפט זה היה גם הרקע ממנו התפתחה "פרשת לבון". הסיפור התחיל ביום ראשון, כ"ה באייר תש"כ, כשנחת מטוס "על אל" ובאחד ממושביו ישב לא אחר מאותו אדולף אייכמן. בן גוריון לא שיתף את חברי ממשלתו בסוד המבצע, ובארץ לא התכוננו כלל למשימה שכזאת. כשהורד אייכמן מכבש המטוס שאל איסר הראל, ראש המוסד דאז, את משה דרורי, שהופקד על הלוגיסטיקה של המבצע בישראל, "לאן לוקחים את אייכמן?". דרורי השיב, "אינני יודע. לא נעשו כל סידורים, חיכיתי להוראות שלך". ממדינה אדישה, שלא נקפה אצבע ללכוד את אחד ממבצעי ההשמדה ההמונית, הפכה ישראל באחת למעצמה היסטרית. "דין אחד לרוצח עם - מוות", זעקו העיתונים, "אייכמן איננו אדם". "העובדה שהארכי-קניבל הזה נתפס סוף סוף, יש בה כדי לעודד את הרוח ולהחזיר את אמונת האדם בבוראו". כתבים תיארו את גלי השמחה שהציפו את ישראל, ונערכו משאלי רחוב "מה היית עושה לאייכמן". את התשובות מיותר לצטט.

2. המשפט הראשון

כבר בתש"ו, שנה מתום המלחמה באירופה, התקיים בארץ המשפט הראשון שבו נשמעו עדויות על שהתרחש במחנות הריכוז. אח ואחות זיהו את מי שהיתה הקאפו שלהם, בסירה ששטה בירקון. הם חיכו שתגיע לחוף, התנפלו עליה ודחפו אותה למים. המשטרה הבריטית העמידה אותם למשפט על תקיפה. השופט קנטרוביץ' הסתפק בקנס סמלי של 50 מיל לכל אחד מהתוקפים, אולם הקאפו לא הועמדה למשפט.
מדינת ישראל אשר קמה לאחר השואה, מובן שתשים לב במיוחד על הצורך להעניש את מחולליה.
בשנת תש"י חוקקה הכנסת שני חוקים בעניין זה, הראשון היה חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, והשני חוק למניעתו וענישתו של הפשע להשמדת עם. הכנסת החליטה כי עבירות אלה הן בעלות אופי בינלאומי ומשום כך לכל מדינה הזכות להעמיד עבריינים מסוג זה למשפט. כעבור עשר שנים נשפט אדולף אייכמן לפי שני חוקים אלה. הכנסת, בחוקקה חוקים אלה, הביעה את מורת רוחה על האיטיות שבענישת הנאצים בגרמניה במיוחד ובמדינות אחרות באירופה בכלל.
לפי הערכה, הגיעו לישראל אחרי המלחמה כמאתיים וחמישים יהודים ששיתפו פעולה עם הנאצים, ומשהתרבו התקריות האלימות ברחוב, התקבל בתשיעי למאי 50', בלחצם של ארגוני הניצולים ולא כיוזמה ממלכתית, החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם.
שר המשפטים דאז, פנחס רוזן, העריך שמבחינה מעשית יופעל החוק יותר נגד יהודים, מכיון ש"יש להניח שנאצים פושעים לא יעזו לבוא לישראל".
אולם שנה לאחר קבלת החוק נחת בישראל ד"ר הילמר שאכט, שכונה "אחד האדריכלים של רצח עמנו". שאכט, שהיה שר הכלכלה של היטלר, היה לאחר המלחמה יועץ למדינות מתפתחות, ונחת כאן לחניית ביניים בדרכו מאינדונזיה לגרמניה. שלושה עיתונאים ישראלים ששהו במקרה בנמל התעופה זיהו אותו וקיימו איתו מסיבת עיתונאים מאולתרת, שבה הרבו לשאול לדעתו על עמדת גרמניה בעניין תשלום הפיצויים לישראל. ד"ר שאכט אכל ארוחת בוקר, הצטלם, חתם בספר האורחים והמשיך בדרכו לגרמניה. כשהופיעו הכתבות ביום המחרת, געשה הכנסת.

3. הפלונטר הראשון

סערת הביקור החפוז לא החרידה את אורליך שנאפט, רב"ט אס-אס, שלאחר המלחמה חשש לשוב לביתו בקניגסברג מנקמת חיילי "הצבא האדום". הוא החליט שהזהות הבטוחה ביותר תהיה של יהודי, ואימץ לעצמו את פרטיו של גבריאל זוסמן, בן עירו שנספה באחד ממחנות הריכוז. הוא עלה לארץ, שירת בחיל התותחנים, סיים קורס קציני מילואים בצה"ל.
מישהי גילתה את סודו ודיווחה לשירותי הבטחון. אף שהיה שותף לחיסול יהודים ביריה בחזית הרוסית, התרשמה התביעה שלא תוכל להביא עדויות על כך, ובזכות שירותו בצה"ל, שהיה ללא דופי, איפשרו לו לצאת מן הארץ. בכעסו על הגירוש, הציע את שירותיו למודיעין המצרי, הוחדר לארץ, שוב בשם בדוי, ונתפס זמן קצר אחר הגיעו, בסוף 57'. גם הפעם לא הועמד למשפט על פשעיו כנאצי, אלא כמרגל. הוא נידון לשבע שנות מאסר.
עד סוף 52 עצרה משטרת ישראל שלושים יהודים, גברים ונשים, באשמה ששיתפו פעולה עם הנאצים. שליש מהם לא הובאו כלל למשפט, שליש זוכו מכל אשמה, שליש נידונו לתקופות מאסר של עד שש שנים. כמו במשפט אייכמן, גם במשפטי הקאפו היו האולמות מלאים ביוצאי מחנה זה או אחר, ניצולי הקהילה שגורלה נחשף במהלך המשפט. לא פעם הורו השופטים להוסיף ספסלים על מנת לאפשר לכל הבאים להכנס לאולם. המשפטים התנהלו תחת משמר כבד של שוטרים.
רק קאפו אחד, יחזקאל אינגסטר, נידון למוות, ואולם בית המשפט העליון ביטל את עונשו והמיר אותו בשנתיים מאסר, ואחרי מספר שבועות הוא שוחרר בגלל מצבו הבריאותי. יחס מערכת המשפט גרם לניצולים מפח נפש, והמשפטים התמעטו ונפסקו.

4. התליין הראשון

נדמה שאין ניגוד אירוני גדול יותר בין אישיותו של ר' שלום נגר, איש עדין לב וירא שמים, שפיאות שיבה מסולסלות מפארות את דיוקנו, לבין העובדה שהוא שימש כתליין בהוצאתו להורג של הצורר אדולף אייכמן, היחידה שהתקיימה אי פעם בישראל. נגר היה הסוהר של אייכמן. הוא שמר על האסיר המיוחס, ליווה אותו על כל צעד, כפת את ידיו ורגליו והגיש לו את מזונותיו בכלי סגור מחשש שיורעל.
ר' שלום נגר ואדולף אייכמן לא היו אמורים להיפגש ואם כן, אז ידו של האחר היתה אמורה להיות על הגרדום. האחד יהודי תימני חם ולבבי עובד שירות בתי הסוהר. השני מבוגר ממנו בשלושים שנה, גרמני-אוסטרי, פקיד ברייך השלישי. קר רוח ומזג, נאצי נאצי.
נגר ואייכמן בילו יחד חודשים ארוכים בבית המאסר ופיתחו על כורחם קשר של אסיר וסוהר, ללא מילים ועם הרבה תיעוב הדדי. הקירבה הכפויה הגיעה לכך,כאמור, שהנאצי לא עשה דבר שלא בנוכחות שומרו. הזוגיות הביזארית הזו נגדעה ביום אחד, כשהגיעה הפקודה ונגר הרג את אייכמן על פי חוק. הוא לחץ על הכפתור. ברגע אחד נעלם מהעולם הקצין הנאצי, ואילו הסוהר התימני נשאר עם המטען הכבד של היותו הישראלי הראשון היחיד שהוציא להורג נאשם מורשע.
"הוא לא דיבר תימנית ואני לא דיברתי גרמנית", אומר היום נגר, ששמר על אייכמן שישה חודשים, כחלק מיחידה שבה שירתו רק יוצאי עדות המזרח, ומשחזר כיצד היה היחיד מבין הסוהרים שהשיב בשלילה על השאלה האם יהיה מוכן ללחוץ על הכפתור וכיצד למרות זאת אולץ להיות האיש אחרי ששמו עלה בגורל.
נגר, סוהר שבעבודתו נהג יד רכה באסירים, הזדעזע מאכזריות, דחה את ההצעה להיות סוהרו של דמאניוק. אחר כך היה ממקימי קריית ארבע ועזב אותה אחרי הרצח במערת המכפלה. עם הזמן, אחרי שבמשך שנה אחרי ההוצאה להורג, ניסה להתגבר על המשבר הנפשי, חזר בתשובה והלך ללמוד שחיטה ועוסק בזה עד היום.

5. עמדת ה"עמודים" – זכור ואל תשכח

תשובה ותגובה למעירים, למאירים ולמתריסים בנושא השואה, בכתב ובע"פ לעתים קרובות מאוד, בעמודי מדורנו, להתייחס או לחדול?
השיח הציבורי סביב משפט אייכמן יצר, לראשונה, לגיטימציה להקשיב לא רק לסיפורי האימה של הניצולים, אלא גם לעולם היהודי שממנו באו. משפט אייכמן נערך בשנה ה-13 לקיומה של המדינה. אף שרוב ניצולי השואה בחרו לשקם את חייהם בישראל, נדחק לשוליים זכר מוראות השואה בגלל המאבק הקיומי והתמקדות הניצולים בשיקום חייהם האישיים. הניצולים לא רק רצו לדבר, הציבור הישראלי לא רצה לשמוע.
בעשור הראשון למדינה עמדה השואה במרכז מאבקים פוליטיים, בעיקר בהקשר של הסכם השילומים ושל משפט קסטנר. משפט אייכמן והמפגש עם עדויות הניצולים העמידו את הדיון בנושא השואה במרכז הקונצנזוס של החברה הישראלית.
בלב המשפט לא עמדו 1,600 המסמכים שהוגשו כראיות לבית המשפט, ואשר תיעדו את חלקו של הנאשם בחרושת המוות. בלבו עמדו סיפוריהם האישיים של 101 העדים ניצולי השואה, אשר יום אחר יום עלו והשמיעו בקול רם ולפני קהל, לעתים לראשונה בחייהם, את קורותיהם בימי השואה.
בהשפעת המשפט השתנתה הגישה כלפי הניצולים, ובתהליך מתמשך עומעמה ההבחנה הנוקשה בין הזהות הישראלית לזהות היהודית. הפתיחות אל העולם התרבותי והרוחני, שממנו הגיעו הניצולים, עומדת ביסוד תהליך השינוי של מרכיבי הזהות הלאומית – מזהות ישראלית לזהות יהודית – שאנו עדים לו גם בעצם הימים האלה.
ככל שאנו מתרחקים מארועי השואה ומספרם של הניצולים הולך ומתמעט, מוטל עלינו להכיר את עושרה הרוחני של היהדות, שאת סיפורה העלו 101 הניצולים שעמדו על במת העדים במשפט אייכמן ודיברו בשמם של "שישה מיליון הקטגורים".

6. לזכור ולא לשכוח

בתחילת חורף תשס"א התקיימה ישיבת מטכ"ל מיוחדת לדיון בלקחי השואה. האלופים התכנסו אמנם באחד מחדרי הישיבות של "יד ושם", אבל הדיון היה סגור לתקשורת ונטול כל סממן טקסי. בשלב מסוים נכנסו האלופים לוויכוח ער בשאלה אם מורשת השואה מועילה או מזיקה, חיונית או מיותרת לחיילים, שנדרשו בימים ההם לדכא את האינתיפאדה. זה היה מעמד מרתק. אלופים המזדהים עם השמאל צידדו בנוכחות השואה כגורם מרסן; אלה מהם המזדהים עם הימין צידדו בנוכחות השואה כגורם מחשל. השואה אמנם היתה עם השנים למרכיב מרכזי בין מרכיבי הזהות הישראלית, אך בניגוד למקובל לחשוב - אין היא תמיד גורם מלכד.
מכחישי השואה מנסים לבצע מעין וידוי הריגה אינטלקטואלי של קדושי השואה. הכחשת השואה הופכת מתוך כך הוכחה בדרך השלילה, ואף בדרך האבסורד לחשיבותו של הזכרון. האבסורד בא לידי ביטוי במערכת המשפט האנגלית שדנה במשפט בין ההיסטוריונית היהודית הפרופ' דבורה ליפשטאט לבין מכחיש השואה דייוויד אירווינג.
אנו חייבים להוכיח בבית משפט שאמנם היתה שואה? בדמעות בעיניים אנו מלווים את פליטי השואה ההולכים לעולמם, אל נא ניתן לזכרון שייעלם. בפרפרזה למאמר בימיו של המן הראשון (אסתר, ט', כ"ח), עלינו להכריז: וחוויית ימי השואה "האלה לא יעברו מתוך היהודים, וזכרם לא יסוף מזרעם". זאת ביתר שאת בעולם שבו האנטישמיות יוצאת מהמחבוא שבו הסתתרה אחרי מלחמת העולם השניה כדי לקבל שוב לגיטימציה ואף יוקרה, בעולם של טיהור פושעי מלחמה, עולם שבו האנטי ציונות אינה אלא מסך שמאחוריו מתחבאת האנטישמיות, על אף שהרבה יהודים עדיין עיוורים לקונספירציה סמנטית זאת.
יש הכחשת השואה מפרספקטיבה אחרת, הן קובעות שהיהודי נהרג בגין היותו "אחר". לא נכון! הוא נהרג כי היה יהודי. הכחשת עובדה זו מוחקת את יהדותה של השואה, את העובדה שהקדושים מתו כי היו יהודים. הכחשה זאת שלטה בארצות הקומוניסטיות והיום חוזרת בנוסחים אחרים. אין עינינו צרה בזכרון טרגדיות אחרות, ואף לא של עמים אחרים שסבלו בשואה. בכל טרגדיה יש גוון מיוחד. המיוחד שברדיפות הנאצים את היהודים, הוא ההופך את ה"ג'נוסייד" לשואה. ואת המיוחד הזה אסור לנו למחוק, ואסור לנו להסכים שאחרים ימחקו. כפי שחוקר השואה ג'יימס ינג אמר זאת, קיימת סכנה שהזכרון ייהפך לאקט של כפרה מעוונות העבר. וזה מה שמתרחש בעינינו במקומות רבים בעולם שייסדו יום זכרון לשואה משלהם.

7. בשחרור מחנה ברגן-בלזן נמצאו 60 אלף כלואים

הידיעות הגיעו ללונדון, בדיוק לפני 66 שנים, ב-14 באפריל 1945 דרך כתבים צבאיים בחזית המערב: במחנה ברגן-בלזן, ששוחרר זה מכבר בידי צבאות הברית, כלואים "שישים אלף איש, ביניהם גם אסירים גרמנים, פוליטיים ופליליים. לא נמסר מה מספרם של היהודים בין הכלואים". מפקחי המחנה הגרמנים, שביקשו מבעלי הברית "שיכירו בשטח המחנה כשטח הנמצא מחוץ לאיזור הקרבות, הודיעו ש-1,500 מעצורי המחנה חולים בטיפוס ו-9,000 במחלות אחרות".
רשימה מפורטת יותר כתב קולין ווילס, סופר המלחמה של "ניוז כרוניקל": "כותב אני שורות אלה במחנה הריכוז הגרמני באלזאן שבהאנובאר. במקומות הסגר ענקיים סביבי מרוכזים 60 אלף גברים ונשים בני אומות רבות, ביניהם שבויי מלחמה מבעלי הברית, אסירים פוליטיים גרמנים ופושעים גרמנים, כולם גוועים ברעב. ומתים הם כעת, ברגע זה. כ-100 אנשים נופחים נפשם מדי יום ביומו – גופות רקובים, נערמים לערמות גבוהות לאורך מטרים רבים. שומרי האס-אס השחצנים, שחיילים בריטיים מפרקים מהם את נשקם, טוענים שלא היה להם הדלק לשרוף את הגופות ולא הפנאי לקבור אותן". אבל לפי דיווחו של ווילס, רק שלושה ימים קודם לכן עוד העמידו אותם קצינים כ-2,000 כלואים מול קני רוביהם וניקבו אותם בכדורים. אנשי האס-אס המשיכו לירות בכלואים גם בשעה שהבריטים כבר פלשו אל המחנה: "הם נימקו זאת בחובה לנהוג לפי הפקודה", סיפר ווילס, "מיד אסרו את כולם".
ווילס הוסיף וסיפר שעם שחרור המחנה, הכלואים, שניזונו משני ספלי מרק מימי ליום ומקילו וחצי של לחם לשבועיים, "התפרצו למטבח, אכלו מכל אשר מצאה ידם, ואחר כך התנפלו על גיגיות המים המזוהמים ושתום עד תומם".
רמקולים שהציבו הבריטים שידרו בשש שפות, בהסבירם לשארית הפליטה את אשר עושים למענם. אחד הכלואים, סיפר, "מהלכים ומטיילים מסביב באלפיהם, גברים ונשים, כולם בבגדי פסים מזוהמים לאין תיאור. גופותיהם ופניהם מטונפים, הכינים שורצות בהם. אין להם מים לרחצה, ונראים כשלדים מהלכים".
שבועות ספורים אחר כך יתברר, שמספר החולים היה גדול בהרבה: הוועד הלאומי דיווח שבשלושת השבועות הראשונים לאחר שחרור המחנה, ש-85 אחוזים מאסיריו היו יהודים, מתו כ-שלושים אלף יהודים. "לא היתה כל אפשרות לטפל בהם, כי חסרו רופאים, סמי רפואה והתנאים המינימליים לעזרה רפואית. פעלו במחנה 35 רופאים יהודיים ו-350 אחיות, אבל זה לא הספיק למחנה שישבו בו כ-60 אלף איש".
כחודשיים חלפו, ו"מלאך המוות ממשיך לקטוף מאות נפשות מהשלדים שנותרו שמה", דיווח לג'ואיש כרוניקל הרב לוי, הרב הצבאי הבריטי. "אמנם מטעני מזון הגיעו, אבל רבים מעצורי המחנה אין ביכולתם לעכלו". 25 אלף יהודים נותרו שם כעת; ובתוך כל האימה, כתב הרב, "נמשכים החיים ברוח של החלטה חדשה לחיות, אצל הקרבנות הצעירים יותר. אתה שומע עברית מדוברת במחנה. שירים עבריים מושרים. הצעירים מפולין, הונגריה וצ'כוסלובקיה נלחמו אגב סבל עצום לשיווי משקל נפשי – ולהצלה".
משעזבו אנשי האס-אס, מצאו הניצולים כמה מיטות, שולחנות, כסאות ומפות שולחן ששימשו את צורריהם, ו"הביאו הכל לפינתם", אף שהצריפים נותרו מטונפים. בצריפים נפגשו – "לעולם לא אוכל לשכוח את הפגישות הללו", כתב הרב לוי – והיו "משוחחים על עתידם בארץ ישראל".
אלא שבינתיים רשיונות עליה לארץ ישראל לא ניתנו להם, והם לא ידעו מתי יוכלו לעזוב סוף סוף את מחנה המוות. יחלפו עוד שנתיים עד שעקורי ברגן-בלזן הראשונים יעשו את דרכם לארץ ישראל: "400 העולים החוקיים הראשונים מבין עקורי מחנה ברגן-בלזן עלו אתמול לאוניה 'פרובידנס'", דיווח "הארץ" ממארסיי ב-6 באפריל 1947."כל העולים יצאו בריקודים. 8 דגלים הועלו על תורן האוניה, שייצגו את כל סוגי העולים". לפני שהפליגו ערכו הניצולים סדר פסח.