השנאה והאנטישמיות כרוכות יחד עבר והווה / ק. בנימין

עבר והווה / ק. בנימין

1. השנאה והאנטישמיות כרוכות יחד

חג הפסח קרב ובא. יהודים בכל ארצות גלותם יודעים היו, כי שונאיהם מבקשים לנצל את ימי החג הקרב ובא כדי להעליל עליהם עלילות נפשעות. הגרועה והמגוחכת מבין כל העלילות, דווקא היא שקנתה שביתה בלבבות בימים ההם: יהודים טובחים בנערים נוצריים, כדי ללוש בדמם את מצות חג הפסח. העם המצווה על הרחקה מכל טיפת-דם, הוא שהואשם ע"י שונאיו בשתיית דמם. מגוחך, אך תופס. נהרות דם יהודי נשפכו ברחבי אירופה בפרט והעולם בכלל, על רקע אותן עלילות דם.
עם השנים, לבשו עלילות-הדם צורה, ופשטו צורה. הן הפכו להיות מודרניות יותר, אך תמיד הן נותרו בגיחוכן. בריחוק שלהן מן המציאות. נכון לימים אלו, מתרחשת בעיתונות האירופית למשל, בשקט - ובלי יותר מדי דיווחים – מין מהפכה מסוימת כלפי ישראל. הנימה ההיסטרית האנטי-ישראלית, שניזונה גם מהסתה של אקדמאים ישראלים שמאלנים, פינתה מקומה לגישה מאוזנת יותר, למחאה נגד המטורף הנאצי ה"ה נשיא איראן ופה ושם אפילו להשמעת נימה של אהדה מובהקת, מהסוג שבו הורגלנו בעבר.
כשעלה היטלר לשלטון, אמרו שהוא לא מתכוון לזה, כשעלו הקיצוניים באיראן, אמרו שהם לא מתכוונים לזה. אותו דבר הטאליבן. החמאס מלמד כבר מכיתות הגן שהיהודים הם חיות.
קיימת הנחה שהעם היהודי התעלם לחלוטין מ"הפרוטוקולים של זקני ציון". ראו בזה בדיחה גרועה, משהו להרים עליו גבה, אבל לא להתייחס יותר מדי. במשך כל השנים האלה פורסמו הפרוטוקולים בכל שפה בעולם, במיליוני עותקים, אבל אף פעם לא תורגמו לעברית. יש הסוברים שזאת תופעה מדאיגה מאוד.
יש אנטישמיות מובנית בחברה האנושית, ובמשך כל השנים היו היהודים קרבן זמין לכל הצרות בעולם. השיטה היתה להפוך אותם מקרבן לאיום, כי כשהם איום אפשר להילחם בהם. זה התחיל ברוסיה, אחר כך עבר לתנועה הנאצית – שבה מצד אחד טובחים ביהודים, ומצד שני, חלק מרכזי בתעמולה אומר שהתוכנית של היהודים מסכנת את העולם - ומשם הלפיד נמסר למוסלמים ולערבים, שמאז תש"ח אימצו את הפרוטוקולים.
זה התחיל בטפטוף, במספר קטן של מהדורות, ואז גילו שזה מכשיר דמוניזציה נהדר ליהודים בעולם והתפוצה גדלה. אגב, כאשר קניתי עותק של הפרוטוקולים בכיכר האדומה במוסקבה, ליד הקרמלין, המוכר מיד הוציא עותק ושאל אם אנחנו רוצים גם את 'מיין קאמפף'.
ההשלכות המיידיות של התפוצה המתגברת - שהעולם המוסלמי מורעל. מאשימים את היהודים בכל. עכשיו יש את ההוצאה הסורית שנמכרת לערביי השטחים ולקהיליות המוסלמיות בארצות המערב. לא יאמן שהעם היהודי מתעלם מזה, כי זו לא סתם עלילת דם. העם היהודי לא יודע איזה נשק קטלני הוא המסמך הזה. ליהודים יש איזה 'סולם דיכטר' של אנטישמיות, וכל עוד אין מדובר בשואה אז מתעלמים.

2. עלילת הדם הראשונה

עלילת הדם הראשונה התרחשה באנגליה, ומשם נדדה במהירות גם לצרפת, לספרד, לאיטליה וכמובן גם לגרמניה. חג הפסח אכן היה עקוב מדם, אך היה זה דווקא דמם של היהודים. פרשת "סימונינו מטרנטו" היא אחת הפרשות המפורסמות ביותר בהקשר של עלילות הדם שבהן הואשמו יהודים מהמאה ה-12 ואילך. על פי הפולקלור הנוצרי, בסמוך לחג הפסח נהגו היהודים למצוא קרבן נוצרי ולשאוב ממנו את דמו תוך כדי עינויים קשים, כדי להשתמש בו לאפיית מצות (ומכאן השם עלילת דם).
עלילת הדם הראשונה הומצאה, ככל הנראה, בעיר נוריץ' שבאנגליה, ב-1149, כאשר נמצאה גופתו של ילד נוצרי כשעל גופו סימני עינויים. על פי עדויות שונות, יהודים עמדו מאחורי הרצח. על אף שהממסד לא קיבל את הטענות בדבר הרצח על ידי יהודים, היה זה המקרה הראשון שנרשם כעלילת דם. כעבור כמה שנים נדד הסיפור לעיר בלואה שבצרפת, ושם אפילו לא נמצאה גופה כלשהי, אך הקהילה היהודית בכל זאת הואשמה ברצח ילד נוצרי. לאחר מכן הועלו 37 יהודים על המוקד ונשרפו בעודם חיים.
עד המאה ה-17 נדדו סיפורי עלילות הדם לספרד, לאיטליה, לצרפת ולגרמניה, ובסופו של דבר הגיעו גם אל פולין (אשר בה שטף גל עלילות הדם את הארץ, והוביל לאינספור מעשי רצח של יהודים על ידי המון זועם) ואל רוסיה. במאות ה-18 וה-19 הגיעו עלילות הדם גם אל הונגריה, אל יוון ואל מדינות ערביות שונות.
וכפי שפתחנו, מסתבר שעלילות הדם טרם חלפו מן העולם; ומסתבר גם, שיש לעלילות הדם - צורות שונות. כך למשל, הזעזוע שהיה באיטליה מספר שפירסם לפני ארבע שנים פרופסור איטלקי להיסטוריה, שבו כתב כי "אין להצטער על מותם של יהודים בתאי הגזים". נימוקו של הפרופסור - פאולו מליס מאוניברסיטת קליארי: "בתי הכנסת היו למעשי בתי מטבחיים, שבהם נהגו הרבנים לשפוך את דמם של בעלי חיים בעודם חיים".
ואם לא די בכך כותב הפרופסור: "צודק מי שהורג יהודי מסורתי או מוסלמי". את ספרו המטורף שלח הפרופסור, בין היתר, לרב הראשי של רומא ולעשרות ספריות ברחבי איטליה. הרב הראשי של רומא, ריקרדו שמואל די סאני, כתב מכתב מחאה לרקטור האוניברסיטה של קליארי, אך זכה לתגובה מחרידה לא פחות: "אני דוגל בחופש הביטוי, ואיני מתכוון לצנזר את המרצים שלי".

3. עלילת דם שבדית

טרם נשכח סיפור עלילת הדם שפורסמה לפני שנתיים בכתבה עיתונאית בשבדיה, שישראלים הורגים פלשתינים לצורך שימוש באבריהם, והזכות של ממשלת ישראל לדרוש התנצלות ממשלת שבדיה, בעקבות הכתבה האנטישמית (לא אנטי-ישראלית, אנטישמית!) בעיתון שבדי נפוץ, היא בערך כמו הזכות של ממשלת מצרים לדרוש התנצלות מממשלת דנמרק בעקבות הקריקטורות על מייסד האיסלאם.
או, במילים אחרות, זו דרישה מטופשת, מיותרת, שמתאימה לאימאמים ולא למי שיש לו מושג בהתנהלות דמוקרטית. כדאי להזכיר, שמצרים דרשה גינוי דני רשמי. ראש הממשלה הדני דאז, פוג רסמוסן, היום מזכ"ל נאט"ו, סרב אפילו להיפגש עם משלחת שגרירים ממדינות מוסלמיות, והסתפק בהבהרת עמדתו במכתב. הרי ממשלת דנמרק לא עמדה מאחורי הפרסום, לא מימנה את היוצרים, ולא היתה לה שום כוונה להתערב בתכנים שמופיעים בעיתונים.
אלא שהפעם הסיפור שונה. סיפור הבדים על הריגת פלשתינים לצורך שימוש באבריהם מזכיר את העלילות הישנות. הרי אין הבדל בין שחיטה לצורך שימוש בדם, לבין שחיטה לצורך שימוש באברים. זה עניין שמתאים ליהודים. פעם לצורך אפיית מצות. פעם לצורך תאוות בצע. האם העובדה שמדובר בעלילה מחייבת גינוי רשמי? לא ממש. שהרי השקר הוא חלק מחופש הביטוי. בג"ץ שלנו קבע את זה, למשל, כשהתיר להפיץ מחזה על חנה סנש, שכלל שקר חצוף ובוטה. חופש הביטוי גובר על הכל.
זה, כמובן, התירוץ הרשמי של ממשלת שבדיה. תירוץ שהחזיק מעמד עד החשיפה הנוכחית. משום שממשלת שבדיה איננה משקיף נייטרלי. משרד החוץ השבדי מימן את הוצאת הספר. זה קרה ב-2001 והעיתונאי, דונלד בוסטרום, החליט למחזר את החומרים. לא שיש לו הוכחה. אבל מי צריך הוכחה. וכי לעלילות הדם היו הוכחות?
מותר לחשוד שהעקשנות השבדית אינה מקרית. משום שלשבדיה יש בעיה. היא קיבלה כל כך יפה את המהגרים המוסלמים, והללו – לא כולם, אבל חלקם – גומלים לה בכפיות טובה מטריפת חושים. הרבה יותר אלימות ברחובות, והאימאמים משסים את שומעיהם. לשבדים אין תשובה לפצצת הזמן המתקתקת מבפנים. הם הרי כל כך נחמדים. אז חוזרים לשיטה האירופית הישנה, שמתברר שלא עבר זמנה: מפנים את הזעם כלפי היהודים. הם שוב שוחטים כדי להשתמש בגוויות הנרצחים. השבדים לא היו אנטישמיים יותר מאירופים אחרים. אולי אפילו להיפך. אבל השבדים עומדים בראש המחנה של הפוליטיקלי-קורקט, שהפך לאיסלמיקלי-קורקט. בימי "עופרת יצוקה" היו ההפגנות המחליאות ביותר בעיר מאלמו בשבדיה, שבה יש ריכוז גדול של מוסלמים. המשטרה עמדה בצד. גם ככה היא לא נכנסת לאיזורים המוסלמיים. הכל מותר להם. השבדים מצטרפים אליהם. הם כל כך מסבירי פנים למהגרים המסכנים, שזה בא אצלם לידי ביטוי גם באימוץ השנאה ליהודים.
מדובר בגזענות. משום שאם מישהו היה מוציא ספר עם עלילה נגד מוסלמים, משרד החוץ השבדי לא היה מממן אותו. עלילות מותרות רק נגד יהודים. ואם כבר היה יוצא כזה ספר, ממשלת שבדיה היתה מעמידה את המחבר למשפט באשמת פשעי שנאה נגד מוסלמים. ובצדק. אבל הפעם מדובר ביהודים. אז ממשלת שבדיה גם מימנה את תעשיית השקרים האנטישמית, וגם התמכרה. היא כבר לא מסוגלת לחזור בה. אוי לחרפה.

4. דברים כהווייתם

בחול המועד פסח תש"ו, פורסם בלוזאן שבשווייץ דו"ח ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית, שהוקמה בידי ממשלת בריטניה וארה"ב כדי לבדוק את התנאים השוררים בארץ ישראל ואת השפעתם של אלה על עליית היהודים והתיישבותם בארץ.
היה זה אחד הדו"חות הנוחים ביותר לציבור היהודי בארץ בימי המנדט.
הוועדה, שסיירה בארץ משך חמישה שבועות הקודמים לפרסום, וגבתה עדויות רבות של יהודים וערבים, קבעה במסקנותיה, כי יש לאפשר עליה מיידית של מאה אלף שרידי השואה, להתיר גם להבא עליית יהודים לארץ ישראל, לבטל את "חוק הקרקעות" של "הספר הלבן", ולהקים משטר נאמנות של האו"ם עד שתיקבע סופית הדרך להקמת מדינה עצמאית, תוך שמירת הזכויות של שני הצדדים. הממשלה הבריטית כמובן התחמקה ממילוי ההחלטות, והתנתה זאת בפירוק ארגוני המחתרת היהודיים, אצ"ל ולח"י, מנשקם.
בין אלו שהופיעו בפני הוועדה היה גם יו"ר ההסתדרות הציונית וראש הממשלה שבדרך. חלק מדבריו הפנה ב"ג לחברי הוועדה האמריקניים, וכך אמר:
"לפני שלוש מאות שנה ומעלה [ב-1620] הפליגה האוניה "מאייפלאור" מנמל פלימוט באנגליה בדרכה לעולם החדש. היה זה מאורע גדול בתולדות אנגליה ואמריקה [המפליגים היו למעשה תושביה הראשונים של ארצות הברית]. אבל תמה אני: כמה אנגלים ואמריקנים יודעים בדיוק את התאריך של הפלגת אוניה היסטורית זו, כמה "פילגרימים" (נוסעים, עולי רגל) היו בספינה זו, ומה היה הלחם שאכלו הנוסעים בצאתם מפלימוט. והנה - לפני יותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנה (כשלושת אלפים שנה לפני הפלגת "מאייפלאור") יצאו היהודים ממצרים.
"הדבר קרה לפני יותר משישים ושישה יובלות - וכל יהודי בעולם יודע עד היום בדיוק נמרץ באיזה יום יצאו היהודים ממצרים - ט"ז ניסן, ומהו הלחם שאכלו אז אבותינו - מצות. ועד היום הזה, במשך אלפי שנה, אוכלים כל היהודים - גם היהודים באמריקה וגם היהודים ברוסיה הסובייטית - מצות בט"ז ניסן, ומספרים על יציאת מצרים, ועל התלאות שבאו על היהודים לאחר כך, משיצאו שוב לגולה, והם מסיימים את סיפורם במילים אלו: השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין. השתא הכא, לשנה הבאה בארץ ישראל. כאלה הם היהודים".

5. בעזרת האנטישמיות

עלילות הדם וסיפורים על יהודים המשתמשים בדמם של גויים כדי להכין מצות לפסח, אינם שייכים רק להיסטוריה העכורה של האנטישמיות באירופה. עובדה: כתב יד בנושא זה, משנת תר"ל, עמד לאחרונה במרכזה של מחלוקת בקהילה היהודית בלונדון, כאשר השאלה היא מה חשוב יותר – אמינות והרחקת פרסום אנטישמי מסוג זה מהציבור, או כסף.
סר ריצ'ארד ברטון, מי שהיה סגן הקונסול הבריטי בדמשק בסוף המאה ה-19 ונודע בבריטניה בעיקר בשל נסיעותיו וכתביו הרבים, ייחד את מכתביו לעלילת דם מהסוג הישן והנדוש. בכתב יד תחת הכותרת "קרבן אדם בין הספרדים והיהודים המזרחים", ברטון חזר על עלילת הדם המוכרת, לפיה יהודים רצחו נוצרים כדי להשתמש בדמם להכנת מצות לפסח.
לאחר מותו של ברטון, בתר"ן, העבירה אשתו איזבל את כתב היד האנטישמי לידי ועד הנציגים היהודי, שהוא הארגון המייצג את יהודי בריטניה, כדי שיישמר בידיהם ולא יפורסם. היא חששה שפרסום כתב היד יפגע במוניטין של בעלה.
ואכן, המסמך נשמר למעלה מ-100 שנה בכספת ועד הנציגים. אבל נראה שהצורך במימון המעבר לבניין חדש גבר על השיקולים האחרים, והנהלת ועד הנציגים החליטה להעמיד את כתב היד האנטישמי למכירה, באמצעות בית המכירות הפומביות "כריסטי'ס", שנקב גם במחיר התחלתי: 150 אלף ליש"ט.
כשנודע הדבר ברבים, נכנס לפעולה לורד גרויל ג'נר, ששימש כנשיא ועד הנשיאים לפני שלושה עשורים והזדעזע מההחלטה הנוכחית. ג'נר, חבר פרלמנט לשעבר ואחד מעמודי התווך של הקהילה היהודית בבריטניה, ידוע במאבקיו הבלתי נלאים נגד אנטישמיות.
כדי לחלץ את כתב היד מן המכירה הפומבית ולהחזירו לכספת, הוא מצא תורם אלמוני, שהיה מוכן לתרום לוועד הנציגים 150 אלף ליש"ט – בתנאי שכתב היד יישאר חסוי ברשות הוועד.
העומדים בראש ועד הנציגים קיוו, שיוכלו להשיג סכום גבוה יותר במכירה פומבית, והחליטו לדחות את ההצעה. אך במכירה שהתקיימה ב"כריסטי'ס" לא השיג כתב היד את מחיר המינימום. ההצעה הגבוהה ביותר שהתקבלה היתה 140 אלף ליש"ט, וכתב היד לא נמכר. בעקבות זאת, חזר התורם האלמוני על הצעת התרומה – ובלבד שהמסמך לא ייצא מידי ועד הנציגים. הפעם הוא הציע רק 75 אלף ליש"ט. ועד הנציגים, שהבין כבר שדרך "כריסטי'ס" לא ייכנס הסכום המקווה, היה אמור לקבל את הצעת התורם האלמוני, אך מסיבה לא ברורה העניין נתקע.
אנשי הוועד אמרו לכתב ה"אינדיפנדנט און סאנדיי" הלונדוני, שהעיסקה התעכבה בשל בעיה עם הרשות הבריטית, האחראית על מוסדות ללא כוונות רווח (מלכ"רים). לטענתם, הם היו זקוקים לאישורה של רשות זו כדי שיוכלו לקבל את הצעת התורם האלמוני, כיוון שזו אינה ההצעה הגבוהה ביתר שאפשר היה לקבל עבור כתב היד – אחד הנכסים היקרים שבידי הוועד. אולם בדיקה שעשה השבועון הבריטי ברשות הממונה על המלכ"רים מצאה, שהפרשיה כלל אינה ידועה לרשות וכמובן שאין לה הסבר לכך שלא נתנה את אישורה לעיסקה. תגובת מנהל הוועד, אשר נשאל על ידי כתב העיתון להסבר העניין, האשים את הרשות בכך שהיא מסורבלת מדי ולכן העובדים בה אינם תמיד מודעים למעשיהם של האחרים. כך או כך, בשלב זה, כתב היד נמצא עדיין בידי ועד הנציגים של הארגונים היהודיים בבריטניה, וסכנת העמדתו למכירה פומבית עדיין קיימת.
היו שמיהרו לצאת נגד לורד ג'נר דווקא, בטענה שהוא פגע במכירה הפומבית בכך שעורר פולמוס סביב הטענה שמדובר בפרסום אנטישמי. לעומתם טענו אחרים בוועד, שמדובר במסמך שנכתב לפני למעלה ממאה שנה, ולכן אין מקום לדאגה באשר לנזק שמסמך כזה יכול לגרום. אולם, לורד ג'נר סבר, שמסמך כזה שנכתב אחרי הפרוטוקולים של זקני ציון, יכול בהחלט לשמש ככלי ניגוח בידי אנטישמים, לא פחות מן הפרוטוקולים הממשיכים לעורר עניין עד היום.
הוכחה לצדקתו של לורד ג'נר אפשר למצוא בנקל. אחד מכלי התקשורת המוסלמים ציין, ששיש הזדמנות לתת קטעים מפרסומים אנטישמיים אחרים של ריצ'ארד ברטון – הקוראים "לנקות" את אירופה מיהודים – ואין ספק שהללו שמחים לכל נשק אנטישמי חדש.
לורד ג'נר אמר, שהוא מאמין שהעמדת המסמך למכירה היא בגידה ביהודים, ולדבריו "יש לשים סוף לפרשיה, ועד הנציגים צריך לחזור לתפקידו המקורי – להגן על היהודים, בעיקר בשעה קשה כזו".
בבריטניה, כמו במדינות אירופיות אחרות, עולים לאחרונה שוב ושוב אל פני השטח סימני אנטישמיות שבעבר לא היה נוח לאנשים להעלות, ועכשיו, בשל התנגדותם למדיניותה של ממשלת ישראל הם מרגישים שאפשר לאוורר גם את דעותיהם היותר חשוכות.

6. אסד הסב ביקש להגן על יהודי הארץ

ערביי ישראל המיטו על עצמם את אסונם במלחמה שיזמו נגד הקמת המדינה. רובם עזבו את בתיהם בהנחיית הוועד הערבי העליון, שהבטיח להם לחזור בקרוב ולבזוז את ערי היהודים המובסים. יהודים, מצידם, הפצירו בערבים להישאר בבתיהם. יש תעודות המעידות על כך (למשל, ב"חיפה הערבית בתש"ח" מאת תמיר גורן, עמודים 230-231). נחוץ להתמודד עם הכזב הערבי על נסיבות היווצרות ה"נכבה". להאיר את עיני הצעירים הערבים בנוגע לאמת ההיסטורית, ולא להניח לתועמלניהם – גם מקרב היהודים – לטשטש אותה, וכך נוצרה סוגיית פליטי 48'.
כמדי שנה מציינים הפלשתינים, וגם בין הערבים הישראליים, את "יום הנכבה", יום האסון, כלשונם, של ההכרזה על מדינת ישראל. מאות אלפי ערבים הפכו לפליטים. חלקם ברחו, חלקם גורשו. ה"נכבה" הלכה והועצמה לממדי ענק. המיתוס הגדול נוצר. אלא שביום הזה, וגם שנים רבות לפניו ולאחריו, היו אלה יהודי מדינות האיסלאם שסבלו מסדרה ארוכה של מעשי טבח, פוגרומים, הפקעות רכוש וגירוש.
מסמך שנחשף, מראה כיצד התייחסו המוסלמים ליהודים באותן שנים, ומה היה מעמדם. ב-1936 שלחו שישה אישים עלאווים מסוריה מכתב לשר החוץ הצרפתי, וכך הם כתבו: "היהודים הביאו איתם שלום ופיתוח, גרמו לשגשוג בפלשתינה, ולא נישלו אף אחד. למרות זאת, המוסלמים הכריזו עליהם מלחמת קודש, ולא היססו לטבוח בנשים ובילדים. גורל איום ונורא מצפה ליהודים אם המנדט יסתיים, והמוסלמים יתאחדו". אחד מחותמי המכתב הוא לא אחר מאשר אבי סבו של באשר אל-אסאד, נשיא סוריה.
היהודים לא הפכו את ה"נכבה" שלהם לאתוס המכונן, כמו הפלשתינים. להיפך. כמו עשרות מיליוני פליטים אחרים בעולם, הם העדיפו לרפא את הפצע.
הנצחון הגדול של הנכבה הפלשתינית הוא בהסתרת הנכבה האמיתית, החמורה הרבה יותר: הנכבה היהודית. מאות יהודים נרצחו בלוב, במרוקו, בסוריה, בעיראק, במצרים ובעדן בסדרה של פוגרומים. המסכת הזאת נותרת בצל. הפלשתינים, לעומת זאת, העדיפו דימום על שיקום. הם גם משלמים את המחיר.
טבח דיר יאסין הפך לאחד מציוני הדרך בנכבה הפלשתינית. אין שום צורך להסתיר את מה שנעשה שם. חפים מפשע נהרגו. היו מקרים נוספים, לא רבים, אך אסור להשאיר בצל את מעשי הפוגרום, החמורים הרבה יותר, שבוצעו ביהודים באותם ימים ובאותן שנים.
מעשי הטבח הללו אכן פגעו ביהודים. זה קרה לפני השלטון הקולוניאלי, ומיד לאחריו. לפי מיתוס ידוע, ההתנכלות ליהודים נבעה מהמפעל הציוני. גם זה שקר. הפוגרומים של אותן שנים היו המשך לסדרה ארוכה וקשה של מעשי טבח ביהודים לאורך מאות שנים. זהו סיפורה העצוב של הנכבה שהוסתרה. הנכבה היהודית.

7. עובדה

אנו עוד בתוך השנה להסתלקותו של הראשל"צ הגאון רבי מרדכי אליהו זצ"ל, וזה הזמן לספר מה שסיפר לנו בשעתו: לפני כמה שנים היתה הממשלה מסבסדת את מחיר המצות לפסח, והנה לאחר כמה זמן החליטו שלא מסבסדים את מחיר המצות. בזמנו היה אריאל שרון שר המסחר והתעשיה, משה נסים היה שר האוצר, וישראל קיסר היה מזכיר ההסתדרות. קבעתי עמם פגישה והסברתי להם את חשיבות העניין.
אמר לי אריאל שרון: כמה מצות כבר אוכלים בפסח, שתי מצות בלבד, ואתה רוצה חבילה שלמה לכל ילד בזול? אמרתי לו: הנהג שלך נמצא פה? תגיד לו שייכנס. נכנס הנהג ושאלתי אותו: כמה ילדים יש לך? ענה לי שבעה ילדים. שאלתי אותו: וכמה חבילות מצה אתה קונה? ענה לי שבע חבילות. אמרתי לו שבע חבילות?! מה לא מספיק לך מצה אחת ביום כמו שרון?! אמרתי לשרון: אתה אוכל בשר או דגים ושאר תבשילים והמצות בשבילך הן רק לפתן. אבל הנהג הזה אוכל כל שבעת ימי החג מצות ממש.
לאחר מכן אסף שר האוצר את מנהלי תחנות הקמח ואמר להם: אני נותן לכם חיטה שתאפו ממנה מצות בפסח, ותשלמו לי רק בחנוכה לאחר מכן, והעיקר שתמכרו כיום את המצות במחיר זול.

8. והגדת לבנך - פסח תש"ה

מבחינת והגדת לבנך נביא כאן את שסיפר כ"ק מרן אדמו"ר ה'שפע חיים' זי"ע, איך עבר עליו חג הפסח תש"ה, במחנה מיהלדורף בגרמניה:
"בערב פסח אמרתי לממונה על חלוקת האוכל, שבימים הבאים איני רוצה שום קשר ושום שייכות אל האוכל המחולק במחנה, ואיני רוצה אף לדעת מה נעשה עם מנת האוכל שלי. הגעלתי לי סיר קטן אשר בו התבשל עבורי לכל יום מימי החג שני תפוחי אדמה, ורק זאת אכלתי כל יום. באחרון של פסח הוציאו אותי עם שאר היהודים אל השדה לסקל אבנים וכדומה, והיות ולא היו עמי התפוחי אדמה לא בא כל אוכל לפי והרגשתי מאוד רע והגעתי ממש עד כלות הנפש, ואחד מהסובבים אותי הציע לי תפוח אדמה מבושל משלו, וחשבתי לעצמי הרי היום אחרון של פסח דהוא מדרבנן, וזה לא חמץ רק מבושל בסיר שאינו כשר לפסח, ולכל היותר יש בו בליעה מחמץ, ואוריד מזה כדי קליפה ובשעת דחק שכזו ודאי מותר לי לאכלו. אך חזרתי בי, ונשאתי עיני לשמים ואמרתי: ריבונו של עולם, כמעט כל הפסח עבר כבר וב"ה לא נכשלתי באכילת דבר שאינו כשר לפסח, יהיה מה שיהיה, אני איני אוכל את התפו"א הזה. והנה תוך כדי גמר דיבור זה אני רואה בסמוך אלי על קרקע השדה ירק הנקרא ריב (קרא) – שזה יותר מאכל לבהמה – הרמתיו וניקיתיו ואכלתי את הירק, ומעולם לא הרגשתי טעם כה ערב במאכל כמו שהרגשתי בירק זה, והיה לו את כל הטעמים, ומתיקותו היתה כדבש. ולשמחתי, על אשר לא נצרכתי בסופו של דבר לאכול דבר שאינו בתכלית הכשרות, לא היתה גבול".

9. תפו"א ומצות לחג הפסח

מרתק ביותר הוא תיאור חג הפסח בגיא צלמוות, כפי שתואר על כ"ק מרן ה'שפע חיים' זי"ע. ימים של דאגה וחרדה חלפו עד שידעו כיצד יהיו מצות ותפו"א לפסח. משקרב והגיע חג הפסח של שנת תש"ה, התכונן כ"ק האדמו"ר לחגוג את חג החירות בתוככי מחנה "מיהלדורף" ב"מוחין דגדלות" ובהארה של "מורא גדול זו גילוי שכינה", כמי שבכלל אינו שת ליבו לאזיקי המאסר והעבדות אשר הנאצים ימ"ש כבלו אותו בהם ומי כמוהו בן חורין בבטחונו בה' הטוב. לא הציקה לו כלל הדאגה איך לקיים את גופו במשך שבעת ימי החג כאשר לא יביא אל פיו אפילו פירור קטן של חמץ וגם על איסור הנאה מחמץ אין בדעתו לעבור ויהי מה.
אמנם הוא מצידו קיים השתדלות יחד עם שכניו ואחיו לצרה, לצבור במשך כל החורף כמות של תפוחי אדמה ככל שידם משגת. את תפוחי האדמה אשר השיגו ב"גניבה" הטמינו ב"מחבואים" שונים, בחורים ובסדקים שאילתרו בפנים הצריף שהוחזקו בו בין דרגשי השכיבה וכדו' כדי שיהיה להם מה לאכול בפסח. אולם ביום מן הימים, בעת שהצוררים ימ"ש ערכו ביקורת יסודית, עלו על מטמוני התפו"א. מרן זי"ע תלה יהבו בבורא יתב"ש ואמר: "הרי אנו את שלנו עשינו, ה' הטוב בעיניו יעשה".
עד מהרה התבררה להפתעת כל יושבי המחנה ראייתו הטהורה של הרבי זי"ע, כאשר בערב פסח הטילו הצוררים, ללא שום סיבה הנראית לעין, מטלה על היהודים וציוו על קבוצת יהודים לקחת בידיהם מעדרים ואתים ולצאת אל השדות הסמוכים למחנה, שם יסייעו לערלים שכניהם בפתיחת מצבורים של תפוחי אדמה שהוחזקו כל ימות החורף בחפירות מכוסות עפר...
הודות למשימה שהוטלה עליהם, עלתה בידי האסירים היהודים להביא אל תוך המחנה בכיסיהם באין רואה כמות ניכרת של תפוחי אדמה.

10. בין הקרונות המפוצצים

גם בעניין המצות מצווה היה איתן באמונתו, כי בוודאי יסייעו בעדו מן השמים לאכול מצות מצווה כהלכות הפסח, ולאכול לכה"פ כזית של מצווה. כה איתן היתה אמונתו, עד שכאשר יהודי מדוכא מעצורי המחנה שפך את יגונו "מהיכן יהיה לנו כזית מצה לליל הסדר", הרגיעו הרבי באמירה חד משמעית: "יהא לבך סמוך ובטוח - יהיה לנו!".
וכך חזרו הדברים ונשנו. כאשר היהודי שאל והוסיף "וכי מהיכן יהיו לנו מצות, וכי ייפתחו בעדנו ארובות השמים?.... ברם, הרבי זי"ע באמונתו הטהורה בטח ליבו ושם מבטחו בבורא עולם, "יהיה לנו!" השיב בבטחה.
הנס הגלוי ארע באותו יום. לפתע הגיחו ממרומים להקות מטוסי קרב של המעצמות בנות הברית אשר הפציצו עמדות אסטרטגיות של הגרמנים, ובין השאר פגעו פגיעות ישירות בתחנת הרכבת הסמוכה ל"ואלד לאגער" וזו נהרסה כמעט לחלוטין. עם שוך ההפצצות גייסו הנאצים מבין שבויי המחנה שניים עשר יהודים ושלחו אותם לאסוף ולפנות ההריסות של תחנת הרכבת ובניקוי מסילות הברזל. בין הקרונות המפוצצים גילו היהודים להפתעתם מטען מפוזר של חיטה, מיד הזדרזו וחפנו בזהירות את הגרגירים איש איש מלוא כיסיו. למרות שהיו צפויים להיתפס ולהיענש חמורות על "חטאם" ב"גניבת" מזון, חרפו היהודים את נפשם והבריחו את ה"אוצר" היקר לתחומי המחנה.