ביקור פיוס כפוי עבר והווה / ק. בנימין

עבר והווה / ק. בנימין

1. ביקור פיוס כפוי

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, נענה להזמנתה של קאנצלרית גרמניה, הגב' אנגלה מרקל, לבוא לביקור מדיני חשוב שהוא למעשה "ביקור פיוס". אתמול הוא יצא לברלין, והיום, יום ו', טס לפראג כדי להיפגש עם  ראשי הרפובליקה הצ'כית. הביקור בברלין יסמן גם את תחילת היערכותה של ישראל לכוונת הפלשתינים להכריז באופן חד צדדי על הקמת מדינתם במהלך ספטמבר, שכן נתניהו ומרקל ידונו בעיקר בסוגיה הפלשתינית ופחות בקשרים שבין המדינות.
אגב, החודש מלאו 46 שנה לנאומו הנרגש של מנחם בגין, לשעבר יו"ר האופוזיציה, בדיון בכנסת על כינון יחסים דיפלומטיים בין ישראל לגרמניה, שבו אמר כי קרבנות השואה "מצווים עלינו לא לעשות נורמליזציה מוחלטת, סופית, לעיני העולם כולו, בדור ההשמדה, בין עם המושמדים לבין עם המשמידים".
שבע שנים בלבד לאחר ש"טובי בניה" של אומה שלחו מיליוני יהודים למשרפות, חתם ראש הממשלה דוד בן-גוריון על הסכם השילומים עם מי שכינה "גרמניה האחרת". בהפגנה סוערת בירושלים נגד ההסכם הבטיח בגין "מלחמה לחיים ולמוות ... היום אתן את הפקודה - דם".
לפני כחודש התקיימה שיחת טלפון קשה בין מרקל לנתניהו, בעקבות התמיכה התקדימית של גרמניה במועצת הבטחון של האו"ם בהצעת הגינוי להתנחלויות. נתניהו פתח בביקורת על הצבעת גרמניה באוזני מרקל, וזו, בתגובה, טענה כי הקפאון במשא ומתן הוא באשמת ישראל. גם בעקבות השיחה הפתוחה החליטו שני המנהיגים להפגש על מנת להוריד את גובה הלהבות.
לפני נתניהו מונחות שתי אסטרטגיות בלימה של היוזמה החד צדדית. משמאל, לוחצים השרים ברק ומדירור להודיע על נכונות ישראלית לנסיגה משמעותית ביהודה ושומרון בתנאים כאלה ואחרים על מנת לשפר את תדמית ישראל בכלי התקשורת המערביים. נתניהו שוקל לאמץ את היוזמה הזו, מתוך הנחה שהפלשתינים ממילא ידחו אותה וכך תוכל ישראל להאשים את הפלשתינים כמכשילים.
מימין לנתניהו, טוען השר, משה יעלון, כי המשך העיסוק הישראלי בהיקפי נסיגה עתידיים מחליש את ישראל לטווח הקצר והארוך. יעלון טוען שההתנתקות כמו גם תהליך אוסלו כולו לימדו שנסיגות ישראליות גורמות לקהיליה הבינלאומית, לכל היותר, לתמוך בישראל לזמן קצר בלבד, ואחרי תקופה לא ארוכה לשוב ולהטיל את האשם על ירושלים. עוד טען יעלון, כי כל עיסוק בנסיגות פוגע בישראל משום שהוא מחזיר את הזרקור לסוגיית קווי 67' ולא לשאלות היסוד של הסכסוך שהן ההכרה בישראל.
בעיה נוספת היא שהעולם משתנה. במדינות ערב יהיו שליטים שיצטרכו לשקף את רצון העם, גם באשר לסכסוך הערבי הישראלי. אירופה עצבנית מתמיד. אם נורבגיה שולחת מטוסים להפציץ מדינה ערבית, מה אפשר לצפות שיעשו בנושא הישראלי-פלשתיני? אנגליה, גרמניה וצרפת מאותתות שקצת נמאס להן מאיתנו. על אובמה כנראה אי אפשר באמת לסמוך. האסטרטגיה היא, להרגיע את העולם. שיתעסקו בלוב, ביפאן, והטקטיקה של ראש הממשלה היא לפזר רמזים על נאום אפשרי, להכחיש את הרמזים, להדליף פרטים על תוכניות שנשקלות, ולהתנער מהפרסומים.

2. לדבר בשתי שפות

יחסי ישראל-גרמניה משודרגים לדרג הגבוה ביותר, מאורע שצוין בכנסת בנאום חגיגי של הקנצלרית מרקל. צה"ל נשען על צוללות גרמניות, האוניברסיטאות הישראליות על קרנות גרמניות, ועיתון 'הארץ' על מו"ל גרמני.
66 שנה לאחר כניעת גרמניה הנאצית, ו-46 שנה לאחר כינון היחסים הדיפלומטיים בין גרמניה וישראל, יודעים היחסים הללו לבלוב חסר תקדים. לקראת ביקורו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט בגרמניה לפני ארבע שנים הודיעה גרמניה, המדינה המובילה באיחוד האירופי, על שדרוג היחסים עם ישראל לרמה שנשמרה עד אז למדינות מעטות באירופה. בין השאר יקוימו באורח סדיר התייעצויות בין מנהיגי שתי המדינות, ואחת לשנה תיערך ישיבה משותפת של שתי הממשלות, בברלין ובירושלים לסירוגין. זה אכן מתקיים.
בשנים האחרונות קיבלו אזרחות גרמנית למעלה מעשרת אלפים ישראלים. רובם המכריע הם צאצאים של יהודים שהאזרחות הגרמנית נשללה מהם בידי המשטר הנאצי, היכולים לקבל אזרחות גרמנית מבלי לוותר על אזרחותם הישראלית, וכך זוכים גם בדרכון של האיחוד האירופי. גרמניה היא המקור השני בגודלו לייבוא  ישראלי.
קרנות גרמניות אף משתתפות באופן פעיל במאות פרויקטים מחקריים בישראל. 'קרן מינרווה', למשל, מממנת לא פחות מארבעים מכוני מחקר באוניברסיטאות בישראל, בהם גם מכונים למחקר היסטורי. קרנות אחרות משתתפות באופן פעיל בפרויקטים חברתיים בישראל. "גופים ישראליים עומדים כאן בתור כזה שקשה לך לתאר", אומר מיקי בריל מקרן פרידריך אברט הסוציאל-דמוקרטית.
אגב, שר החוץ הגרמני דאז, פרנק ולטר שטיינמאייר, הקדים לחזור הביתה, שעות אחדות לפני שהקנצלרית מרקל נאמה בכנסת. הגרמנים, שחשבו על כל פרט, חששו שנוכחות כל השרים שמרקל הביאה איתה עלולה לשדר רושם קיסרי מדי, כאילו היא שליטה כל יכולה והם השרים נתיניה. ואכן היה משהו אימפריאלי בצירופם של שרים כה רבים לפמליית הקנצלרית.
בירושלים לא ישבה ממשלה זרה מאז ימי המנדט הבריטי. קודם לבואה טרחה מרקל לדבר בטלפון עם יו"ר הרשות הפלשתינית אבו מאזן, אך הישיבה המשותפת עם ממשלת אולמרט שידרה תמיכה מלאה חפה מכל סייג במדיניותה. מרקל החלה את ביקורה בקביעה שאיום על קיומה של ישראל כמוהו כאיום על קיומה של גרמניה; אפילו ארה"ב לא אמרה זאת אי פעם.

3. חבלי שילומים

נילס הנסן, שגריר גרמניה בישראל מתשמ"א עד תשמ"ה, פירסם ספר "מתוך צלו של האסון", העוסק בקשרים הראשונים והחשאיים שנרקמו בין ישראל לבין גרמניה המערבית, לפני כינון היחסים הדיפלומטיים בתשכ"ה. הוא בוחן בו בעיקר את מדיניותן של מדינות ערב להסכם השילומים, לפני שהוסכם עליו. הן רצו לבטלו, ואם לא לבטלו - לקבל את הכסף, או לכל הפחות חלק ממנו.
"הליגה הערבית", שדאגה לפליטים הערבים, ראתה את עצמה ככתובת המתאימה ביותר לקבלת פיצויים מגרמניה. לבנון וסוריה פנו לבריטניה כדי שתלחץ על גרמניה לשלם פיצויים לערבים. סוריה הצטרפה לדרישה, בטענה שאת הכספים יש להעביר לאו"ם למען הפליטים הערביים. לאחר שהערבים נוכחו שהמשא ומתן מתקדם, למרות מחאותיהם, איימו המצרים להחרים סחורות גרמניות. אלא שהגרמנים הבינו מיד שאלו דיבורים בעלמא.
בדיווחים לבונדסטאג דיברו הגרמנים על תגובה מוגבלת של הערבים. תימן, עירק וסעודיה לא התעניינו בכלל, וגם פנייתו של "הוועד הפלשתיני העליון" היתה מן הפה ולחוץ. לאחר שהגרמנים הבינו שהפסידו במערכה, דרשו שהאו"ם יפקח על חלוקת הכספים, כדי שלא לספק נשק לישראל, תביעה שנדחתה על הסף.
כבר בתשי"ב, הציע הקנצלר אדנאואר קשירת יחסים דיפלומטיים בין ישראל לגרמניה. ישראל טענה כי שבע שנים לאחר השואה הן זמן קצר מדי לשכחת הזמן. וכאשר ישראל רצתה מאוחר יותר יחסים פורמליים, איימו הערבים בהכרה בגרמניה המזרחית. אך במקום יחסים דיפלומטיים עלה נושא החימוש, שהפך לפיצוי טוב על חוסר יחסים רשמיים.
נילס הנסן מספר, כי לאחר חתימת ההסכם הוכיח נאצר את הקנצלר ארהארדט, יורשו של אדנאואר, על מתן הפיצויים. "אנחנו מבינים את תשלום הפיצויים ליהודים כבודדים או למשפחות. אבל למה אתם נותנים את הכסף לישראל".
מי שפעל נגד השילומים היו גם בנות הברית. בריטניה טענה שלגרמנים אין כסף. נוסף לזה טענו הבריטים שהשילומים יעוררו תגובות אנטישמיות... ארצות הברית לא שבעה נחת מן הממשל הסוציאליסטי בישראל, ולא רצתה שכספי "תוכנית מארשאל", שהוזרמו לגרמניה, יגיעו לישראל. באחד מן השלבים הודה אדנאואר כי לא יוכל לשלם פיצויים, "בניגוד לעמדת האמריקנים", הצרפתים היו היחידים שהתייחסו באהדה מסוימת לתביעות של ישראל.
משה שרת, שר החוץ הראשון, המציא נוסחה להרגעת הצדדים: השילומים יבססו כלכלית את ישראל, והיא תוכל להתחיל בתהליך השלום. כך שוכנעו "הגויים הטובים" להיות בעד הפיצויים. הנסן כותב, שהמשא ומתן היה קשור עם סיבוכים בתחום יחסי חוץ ופנים.
שגרירי ישראל בחו"ל דיווחו, כי הגרמנים מעוניינים מאוד בשילומים. ואם היהודים לא יזדרזו, המצב עלול להשתנות. בראש וראשונה משבח המחבר את שני האישים, בן גוריון ואדנאואר, שאלמלא נחישותם האישית ולחציהם לא היו השילומים באים לעולם.
אגב, לפני שלוש שנים הופיע כרך נוסף של כתבי משה שרת העוסק בעיקר בהסכם השילומים ואין ספק שהוא זה שהביא לשלמותו, אך בן גוריון החליט לפטר אותו מתפקידו והוא לקח לעצמו את כל הקרדיט.
יותר מארבעים וחמישה מיליארד דולר שילמו הגרמנים כדי לטהר את מצפונם. ומה שחוללו כספי השילומים בישראל בשנות החמישים הקשות ידוע, גם ידוע.

4. לא בכל מחיר

האם לקחת כסף מגרמניה או לנסות להקים מדינה בכוחות עצמנו? מחקר חדש חושף את ההתלבטויות של בכירי הממשלה, שהובילו בסופו של דבר ליחסים דיפלומטיים עם גרמניה. למה היסס שרת, ואיך הצליח בן גוריון לחזור מהגלות במדבר ולהקים את "גרמניה האחרת".
ישיבת הממשלה היתה מתוחה: האם יתכן טרור רצחני בידי יהודים שמכוון כלפי יהודים? זה היה שיאה של שרשרת הארועים האלימים סביב הסכם השילומים עם גרמניה: כסף תמורת הסבל היהודי במלחמת העולם השניה. "הפסיכולוגיה של האלימות אורבת לדמוקרטיה", אמר ראש הממשלה, דוד בן גוריון, בסופו של אותו דיון סוער. אבל הסכם השילומים היה רק הצעד הראשון, המהוסס, שהוביל 12 שנה מאוחר יותר לכינון יחסים דיפלומטיים עם גרמניה.
אף אחד לא רצה לראות את היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לגרמניה קורמים עור וגידים – ומצד שני, כולם חיכו להם בנשימה עצורה. הישראלים נזקקו נואשות לתמיכה המדינית, הכלכלית והצבאית שיכלה גרמניה לספק, אבל בישראל הצעירה, שליקקה עדיין את פצעי השואה, סרבו לקבל את האפשרות שגרמניה תקנה מחילה בכסף. בגרמניה, מצידם, חיפשו דרך לחזור למשפחת העמים, אבל לא רצו לתת פיצוי קולקטיבי למדינת ישראל, כיוון שלא ראו בה מייצגת של כל היהודים וכיוון שחששו לעורר את זעמן של מדינות ערב.
במסגרת מחקר מקיף על חלקו של משרד החוץ בנסיון לבנות יחסים בין גרמנים לישראלים יצא ד"ר רוני שטאובר, חוקר בכיר במכון לחקר האנטישמיות והגזענות ומרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, לבחון מה ארע בעולם מהרגע שנחתם הסכם השילומים ועד שכוננו יחסים דיפלומטיים מלאים. בראיה היסטורית מדובר בפלא של ממש: בתוך פחות מ-20 שנה מתום מלחמת העולם השניה הגיעה מדינת ישראל ליחסים דיפלומטיים עם המדינה שהשמידה מיליוני יהודים והמשיכה להעסיק נאצים ופושעי מלחמה בתפקידי מפתח בממשלתה.
בעיני רבים בהנהגת גרמניה נעשה הסכם השילומים חזות הכל, תחליף לחשבון נפש לאומי על התנהגות החברה הגרמנית במלחמה. "היו גם שראו בהסכם השילומים מחווה לפנים משורת הדין כלפי ישראל, שמצידה צריכה להכיר לה תודה על כך", מסביר שטאובר.
המחקר המעמיק של שטאובר, מתבסס בעיקר על פרוטוקולים מישיבות הממשלה בישראל וממצאים מארכיונים ברחבי העולם. "גם בן גוריון וגם שרת אמרו לכנסת שצריך ליצור הפרדה ברורה בין השילומים ליחסים הדיפלומטיים", כותב ד"ר שטאובר. "השילומים זה החזרת הגזל, משהו שמגיע לישראל כמייצגת העם היהודי, אבל זה לא יוביל אותנו לכונן יחסים דיפלומטיים. ניסו להציג את השילומים כעניין מסחרי גרידא".

5. השפעת השילומים על משפט אייכמן

גנזך המדינה חשף השבוע מסמכים סודיים לציון 50 שנה למשפט אייכמן.
ב-29 במאי 1960, ימים אחדים לאחר שראש הממשלה דוד בן גוריון מסר בכנסת את ההודעה הדרמטית על לכידתו של הצורר אדולף אייכמן, התכנסה הממשלה לדיון בהכנות למשפט. הממונה על שירותי הבטחון, איסר הראל, סיפר לשרים כמה פרטים על המאמצים לזהות את אייכמן ולחטוף אותו. הוא לא גילה להם שאייכמן נחטף בארגנטינה, אך סיפר על תוכנית פעולה, למקרה שהמשטרה המקומית תגלה את אייכמן ואת חוטפיו לפני שיספיקו לצאת לחו"ל.
מתוך המסמכים, בולט רצון השרים שראו במשפט הזדמנות גדולה לנצל את השואה לצרכי הסברה של מדינת ישראל בעולם. בן גוריון וכמה מהשרים דיברו גם על הצורך לקרב את הנוער אל השואה, אך רוב דברי השרים נסבו על ערכו המדיני וההסברתי של המשפט. כבר באותה ישיבה התווכחו אם לערוך את ישיבת הפתיחה באולם הגדול של בנייני האומה בירושלים, בנוכחות קהל אלפים. היו גם שהצביעו נגד.
בן גוריון דרש להבליט את הקשר בין הנאצים לבין המופתי הפלשתיני חאג' אמין אל חוסייני (משה דיין, שהצביע נגד עריכת משפט פומבי, אף הציע להפריד לגמרי בין השואה לבין הסכסוך הישראלי-ערבי). המסמכים שפורסמו משקפים מאמץ גדול, בין היתר על פי דרישתה של שרת החוץ הגב' ג. מאיר, לקשור את המופתי להשמדת היהודים. בן גוריון הציע גם להזמין את לורד ראסל, הפילוסוף הבריטי הנודע, לתת עדות.
לא כל המסמכים שפורסמו חשובים ולא כולם חושפים מידע חדש. הם מלמדים בין היתר על מעורבותו של בן גוריון בפרטי הפרטים, לרבות בשאלה מה לפרסם ומה לא, ותיקונים שהכניס בנאום הפתיחה של התובע גדעון האוזנר: אל לו להגיד גרמניה, הורה לו בן גוריון, כי אם רק "גרמניה הנאצית", כדי שלא לפגוע ביחסים המתהווים עם גרמניה המערבית. המסמכים משקפים את רגישותה הרבה של גרמניה למשפט, בין היתר מחשש שייחשפו קשרים בין אייכמן לבין אחד מיועציו הקרובים של הקנצלר דאז, קונרד אדנאואר. האיש, הנס גלובקה, נמנה עם בכירי המשפט הנאצי.
במסמך ששלח אחד מאנשי משלחת השילומים הישראלית בגרמניה למשרד החוץ בירושלים אמר, כי לגלובקה נודע שאייכמן סיפר לסנגורו שלא היה ביניהם כל קשר, וכי לראשונה שמע את שמו של גלובקה רק אחרי המלחמה. גלובקה ביקש מסנגורו של אייכמן לאשר לו את הדבר בכתב, אך סרווציוס סרב "עד שימולאו דרישותיו הכספיות". בתוך כך נמסר באחד הממסכים הישראליים: "הגרמנים מעדיפים שממשלת ישראל תשלם את דמי טרחתו של סרווציוס ובכך תחסוך ממנה מבוכה פוליטית". לאחר דיונים ממושכים הסכימה ישראל לשלם את שכר הסנגור – 20 אלף דולר.

6. המכתב שהשפיע

בהזדמנות זו נציג כאן את המכתב ששיגר כ"ק מרן אדמו"ר ה"שפע חיים" מצאנז זי"ע לממשלת ארגנטינה [נדפס ב"שפע חיים מכתבי תורה" מהדו"ח, חלק ב', במדור 'שארית הפליטה', מכתב שפה]:
ב"ה, קרית צאנז, יום ג' כ"ו סיון תש"כ,
אדוני הנשיא!
כאזרח ארצות-הברית של אמריקה היושב עתה בישראל, ובתור נשיא "שארית-הפליטה" של ניצולי השואה באירופה, אבקש ממעלת כבודו לשית לבבו לדברי דלקמן:
א. הייתי רב בקלוז' שבהונגריה, ומשם הובילונו הנאצים למחנה ההשמדה באושוויץ, בו הושמדה כל משפחתי: אשתי, ואחד עשר ילדי מבני 21 ועד שנתיים. שם הושמדו אמי, אחי, ואחיותי, וכל משפחותיהם. שם הושמדה כל משפחת אשתי. ושם הוכרעו לטבח כל משפחות בני אבי ואמי, יותר מאלף איש. נותרתי לבדי. התעניתי בעינויים מעל כוחות אנושיים באושוויץ, בוורשא ובדכאו. אף נוריתי פעמיים. כל זאת בא לנו מידיו של הממונה על השמדת יהודי הונגריה, אייכמן.
ב. בתורת משה, שניתנה לנו על ידי בורא עולם, ושכולנו מאמינים בקדושתה, נאמר [שמות כ"א י"ד] "וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות". אין בעולם מקום מקודש מבית המקדש לאלקים, ועל כך נאמר שמותר להוציא משם את הרוצח כדי לעשות בו משפט. בתרגום ירושלמי העתיק נאמר, שמותר לקחת גם את הכהן גדול בשעת עבודתו, אם חטא ברצח, ולעשות בו משפט.
כל זאת ברוצח יחיד. וכאן המדובר ברוצח המונים, רוצח משפחותינו, הורינו וילדינו, זקנים וצעירים - אייכמן.
עם כל הכבוד לגבולות מדינתך ולריבונותה, הרי לא תקפיד יותר מאשר על מקדש אלקים בורא עולם והמזבח, שציוה לקחת ממנו את הרוצח.
ג. בתור נשיא שארית הפליטה עלי לומר, שעדיין עומדת לנגד עינינו דמות הנשים והטף, האבות והמשפחות ששיכלנו באכזריות על ידי הצורר אייכמן.
אם ההשגחה העליונה סיבבה שהרוצח יהא היום בישראל, אל נא נעורר עלבון ובזיון לזכר הקדושים על ידי הוצאתו מכאן.
בטוח אני, אדוני הנשיא, כי דברי היוצאים מעומק לב כואב יכנסו ללבך, ותקשיב לקול דמי ששת המיליונים הצועק מן האדמה ותובע משפט.
אני מבקשך, אדוני הנשיא, לקבל ברכתי הנאמנה שיהא הקדוש ברוך הוא בעזרך וינחך בדרך אמת וצדק, ונשאת בראש עמך.
יקותיאל יהודה הלברשטאם - לפנים רב בקלויזנבורג ועתה נשיא שארית הפליטה.

7. זכור ואל תשכח

המוזיאון הלאומי לזכר השואה בוושינגטון ממוקם ברחבה שמול גבעת הקפיטול, ברחוב ראול ולנברג, ולא במקרה. ולנברג הוא הדיפלומט השבדי שהציל כ-100 אלף יהודים בהונגריה במהלך מלחמת העולם השניה. המוזיאון נפתח בערב פסח תשנ"ג, בעקבות חוק שעבר בקונגרס האמריקני פה אחד בתש"מ. נשיא ארה"ב דאז, ביל קלינטון, וניצול השואה אלי ויזל הדליקו בטקס הפתיחה המרגש את הלהבה הנצחית באולם הזכרון של המוזיאון.
המוזיאון השיק עתה תוכנית לזיהויים של 1,100 ילדים המתועדים בתצלומים ממלחמת העולם השניה. במוזיאון מקווים כי המיזם, שזכה לכינוי "זכור אותי", יסייע לגלות מי מהילדים הנראים בתצלומים ומה קרה להם, ואולי אף לקשרם עם קרובי משפחה.
אוסף התצלומים של ילדים שנעקרו מבתיהם במלחמה מוצג במוזיאון, והציבור מתבקש לנסות ולזהות את הילדים ואף להפיץ את התמונות למי שעשויים לזהותם.
במוזיאון מתבצעות פעילות תיעוד, חקר השואה והנצחת מיליוני היהודים וגם בני עמים אחרים שנספו בשואה.

8. הבקיאים והמומחים לעלילות

ד"ר מתיאס קונצל מגרמניה, המתמחה בחקר האנטישמיות המוסלמית, הגיע ארצה להרצות. הוא הרצה במכון טרומן על המופתי של ירושלים חאג' אמין אל-חוסייני, שלפי תפיסתו הוא זה שהחדיר את נגיף האנטישמיות בנוסח הדמוי-נאצי שלה למחזור הדם של האיסלאמיסטים.
במאמרו שפורסם במגזין האמריקני 'ניו רפובליק', עסק במעמקי אידיאולוגיית הג'נוסייד שטופחה באיראן ב-28 השנים האחרונות, כמו גם בהקשרים האנטישמיים המוטמעים בה. אבל מה שמעניין אצל קונצל הוא הרלוונטיות ההיסטורית של המופתי בעימות העכשווי, רלוונטיות שקונצל מגלה מחדש. בישראל בולט אצל האינטלקטואלים העוסקים בנושא, הנסיון להשכיח אותו במקרה הטוב, ובמקרה הגרוע יותר לטהר אותו ולהעניק לו מעין לגיטימציה היסטורית.
ד"ר אילן פפה, למשל, מראשי השמאל הקיצוני ונציג הפוסט-ציונים באוניברסיטת חיפה, ומהפרופסורים הבולטים שפנו להנהגת האוניברסיטאות בבריטניה להחרים את המוסדות האקדמאיים במדינת ישראל עד סיום הכיבוש בשטחים, מצייר את המופתי, בביוגרפיה שכתב עליו, באור חיובי למדי. קונצל ביקש להוסיף עוד שם: תום שגב, בספרו 'ימי הכלניות', על ימי המנדט הבריטי בארץ ישראל, העניק שגב את הקרדיט לשחרור הארץ מהבריטים למרד הערבי של שנות השלושים.
ובכן, קונצל סבור שזה מאוד רלוונטי שהמנהיג האיסלאמו-פלשתיני הגדול ביותר במאה ה-20 היה מאוד מקורב ומיודד עם היינריך הימלר, למשל. אם צריך לחזור על העדות: המופתי ישב בברלין משך שש שנות מלחמת העולם השניה, וניהל משם תחנת רדיו תעמולתית לעולם הערבי, שהוגדרה על ידי גבלס כתותח-העל "שלנו" אל מרחבי גלי האתר.
במאמר גדול שפירסם קונצל בכתב העת 'תלוס' הוא מצטט אינטלקטואל מצרי, שקובל מרה על "האח היטלר", אחרי מלחמת העולם השניה, על כך שבמשך כל שנות המלחמה לא תקף ולו מטוס גרמני אחד את ריכוזי היהודים בפלשתינה. זה לא מצלצל קצת מוכר? נכון, האחרון שהמליץ להפציץ את ריכוזי היהודים במתכונת של היום, מדינת ישראל, היה הפילוסוף הישראלי ד"ר עדי אופיר. כדי להראות יותר קורקטי ציפה עדי אופיר לפעולה כזאת מצד נאט"ו, לא מצד איראן או סוריה. הוא יכול להיות מרוצה, החיזבולה עשה את רצונו.
התיזה של קונצל היא, שלפני המופתי לא היתה קיימת בעולם המוסלמי אנטישמיות בנוסח האירופי שלה. נכון שהיחס של הערבים למיעוט היהודי בארצותיהם היה לא פעם משפיל, ביחוד במאות הקודמות, אך אי אפשר היה לשכנע את הערבים שהמיעוט העלוב הזה שיושב תחת חסותם הוא מקור כל הרשע בעולם, או שכל דבר יהודי הוא רע, ויותר מאוחר - כל מה שהוא רשע הוא יהודי. זו תפיסה מורעלת שהחדיר חאג' אמין אל-חוסייני, זה סיפור שהחל בתחילת שנות ה-20.
קונצל מדווח שראשי הסניף של המפלגה הנאצית במצרים שלחו דו"חות שבהם קבלו שאינם מצליחים להפיץ את תעמולת השנאה שלהם נגד יהודים במצרים. הם הסתכמו על ההישגים בתחום הזה בפלשתינה. קונצל הופך על פיה את כל התיזה העוסקת בסיבות העומק לשנאה הפלשתינית של היום ולפיגועי ההתאבדות והרצח ההמוני מפס הייצור של הרש"פ, של החמאס ושל החיזבולה.

9. טחנת הרוח תחזור לפעול

מאז שהפסיקה לפעול טחנת הרוח בשכונת ימין משה בירושלים, לפני 135 שנים, עתידה טחנת הרוח ההיסטורית לנוע שוב בכוח הרוח. ליתר בטחון, יותקן גם מנגנון חשמלי.
טחנת הרוח, ידועה גם כמיזם של סר משה מונטיפיורי. הרעיון כנראה צץ במוחו במסעו לארץ בתרט"ו ומטרתו היתה לשבור את המונופול הערבי על טחינת הקמח ולספק תעסוקה ליהודים מחוץ לחומות. בתרי"ז בא לארץ תומס ריצ'רד הולמן, בן למשפחת בוני טחנות באנגליה, כדי להקים את הטחנה.
"השר משה מאנטיפיארע יסד מכספו ריחיים הסובבים ברוח בעיר ירושלים, לטובת עניי אחיו העברים לרגלי הר ציון, בריחוק רבע פרסה משער יפו. הוא בית ריחיים הראשון בעיר הזאת, תחת אשר עד כה הוכרחו דלת העם לטחון את דגנם בידיהם בריחיים של יד. בעמל רב צלחה בידי האומנים להביא את הבנין הגדול הזה עד שער יפו. כל חלק ממנו לבדו משכוהו ארבעים אנשים ליבשה מהאוניה וארבעה ירחים חלפו טרם הובא הבניין לירושלים, ובאחרונה צלחה בידיהם להעמיד הבנין על מכונו בלי אסון ופגע (המגיד, ז' שבט תרי"ט).
שאול ספיר, שחקר את תולדותיה וכתב מאמר בנושא, מצטט כתבה שפורסמה בעיתון המגיד, על הטחנה, בכסלו תרי"ח: "הבנין נבנה לתלפיות בכל ההמצאות והתחבולות החדשות אשר נעשו לריחיים בימים אלו". הכתבה מספרת גם על "מקלל" מקצועי ששכרו הטוחנים הערבים כדי להכשיל את המיזם. למעשה הטחנה פעלה לכל היותר 20 שנה. התיאוריה הרווחת היא, שבשל טעות הוקמה הטחנה בנקודה דלה ברוחות. ספיר במאמרו דוחה את הטענה ומסביר שכשהוקמה הטחנה, לפני הקמת השכונות סביבה, היתה זרימת הרוח באיזור טובה מהיום.
הסבר נוסף הוא, שהטחנה הותאמה לחיטה האירופית הרכה ולא התאימה לזן המקומי של חיטה יבשה וקשה. גם ההסבר הזה נראה לספיר לא סביר, לנוכח המנגנונים המתוחכמים של הטחנה. ייתכן שבאותה תקופה עברו לטחנות המופעלות בקיטור ונוצר מחסור בחלקי חילוף לטחנות רוח.
שלטונות המנדט הבריטי שיקמו את המבנה, אבל בתש"ח, לאחר שארגון "ההגנה" מיקם על כיפתה עמדת מקלע, פוצצו הבריטים את הכיפה. בתשכ"ט שוקמה כיפת הטחנה ובתשנ"ח יזמה קרן ירושלים פרויקט לשיקום המבנה כולו ולחידוש הכנפיים. שלא כמו בפרויקטים הקודמים, שהתמקדו בחיצוניותה של הטחנה, בקרן ירושלים מתכננים הפעם לבנות מחדש גם את המנגנונים הפנימיים ולהשיב את הטחנה לפעילות מלאה.
כיפת הטחנה המקורית היתה שונה לחלוטין מזו המוכרת כיום. היא היתה בעלת ציר שאיפשר לה להסתובב עם הרוח. בצידה האחורי היה גלגל שבשבת, שכיוון את הכנפיים לעבר הרוח. גם הכנפיים שונות מאלה המקוריות, שהיו עשויות מעין תריסי בד, שניתן היה לכוון כדי למקסם את הפעלת אבני הריחיים.
על פי ההערכות, הפרויקט שיושקעו בו יותר מ-3 מיליון שקל, יסתיים בעוד שנה וחצי. בסופו תפעיל הרוח את המנגנון כולו, כך שניתן יהיה להדגים טחינת גרגרי חיטה לקמח.