מסע הצלב האיסלאמי עבר והווה/ ק. בנימין

עבר והווה / ק. בנימין

 מסע הצלב האיסלאמי

מפכ"ל המשטרה, רנ"צ יוחנן דנינו, הצהיר לפני שבועיים, בכינוס לשכת עו"ד באילת, כי המשטרה נערכת לאפשרות שההצהרות בדבר מאבק אזרחי בלתי אלים בספטמבר, יהפכו בהמשך לסכסוך אלים. השבוע, ביום הנכסה ליד הגדר ברמת הגולן, הבחינו בפחות אלימות מאשר ביום הנכבה, לפני שלושה שבועות.
ההמון הערבי המשולהב, שיצא לכיוון גבולות ישראל ביום ה'נכבה' כדי לשחרר את ארץ הקודש מה'כיבוש' של ה'כופרים' (אנחנו), לא ידע שהוא צועד במנהרת זמן, כי לפני כ-900 שנה יצא המון נוצרי אירופי משולהב לכיוון ארץ ישראל, כדי לשחרר את ארץ הקודש מהכיבוש של ה'כופרים' המוסלמים, שבאמת כבשוהו בג'יהאד במאה השביעית מידי הנוצרים שמקורם ברומאים שכבשוהו מהיהודים, הבעלים המקוריים. אלו היו מסעי הצלב. לפי המילון, ניתן להשתמש בביטוי 'מסע צלב' כדי לתאר כל סוג של מלחמה המקבלת צידוק דתי, וכשמדובר במוסלמים השם הוא ג'יהאד.
מסתבר שערבים אינם קוראים ספרי היסטוריה, וכדאי להם להתחיל לקרוא ולהבין.
מסעי הצלב, שיצאו גל אחרי גל בעידוד האפיפיורים במשך מאות שנים, היוו תעסוקה להמוני האבירים, קרי ארגוני טרור, שידעו לעסוק רק באלימות ולחימה ושהשקט והשלום שהתחילו לשרור באירופה מצאו אותם מובטלים. הם רבו בינם לבין עצמם, גנבו ועינו את השכבות הנמוכות. קריאה לשחרור ירושלים והבטחות ביזה הקסימו אותם והלהיבו את פשוטי העם, שנקראו לדגל, עזבו הכל ויצאו למסע רגלי. הפצת שמועות שהמוסלמים משחיתים את המקומות הקדושים לנצרות בירושלים (נשמע מוכר?) ומתנהגים באלימות כלפי צליינים נוצרים, הוציאו אותם מוכנים לטבח.
וכך התפתח הסיפור: בדרך לארץ הקודש עבר ההמון שלוח הרסן בערי אירופה, ומצא שניתן לחסוך בהליכה ולטבוח באכזריות, איך לא, אלפי יהודים, שניסו בגבורה להתגונן, סרבו להתנצר ונהרגו על קידוש השם. הבטחות המושלים להגן על היהודים לרוב לא התממשו. לאף אחד לא היה איכפת. מעט מהאספסוף האזרחי הלא-חף-מפשע המשיך והגיע לארץ ישראל רעב ומותש. האבירים שליוו אותם מצוידים בנשק ורכובים על סוסים, לחמו במוסלמים באמת.
במשך מאות שנים, הנוצרים והמוסלמים בארץ הקודש טבחו זה את זה בלי רחמים. לנוצרים, מוסלמי היה תת-אדם שלא מתחשבים בו. באחד ממסעי הצלב, היהודים שתמיד היו שם, עזרו למוסלמים להגן על ירושלים. הנוצרים שלטו תקופה, המוסלמים הביסו אותם לאחר תקופה. בסוף נחתם הסכם, לפיו הנוצרים יורשו להגיע למקומות הקדושים שלהם ומשתתפי אחרון מסעי הצלב חזרו לאירופה, והמציאות ידועה לכל.

2. החיילים היהודיים והחללים הבריטיים

משרד הדתות והמועצה הדתית בחיפה הודיעו, כי בכוונתם להביא להעתקת הקברים של ארבעה חללים יהודיים ממלחמת העולם הראשונה, המצויים בתחום בית הקברות הצבאי הבריטי בחיפה, לבית קברות יהודי. "ההלכה מחייבת שיהודי ייקבר בקבר ישראל", הצהיר יו"ר המועצה הדתית.
לקראת סיום מלחמת העולם הראשונה, בעת שהלך והתברר היקף האבידות הנורא של צבאות האימפריה הבריטית, גובשה בבריטניה תפישה כוללת בעניין קבורה והנצחה של הנופלים והנעדרים. תפישה זו נועדה לתת משמעות לאומית להקרבה של דור שלם, בה בעת למנוע מצב, שבו משפחות בעלות אמצעים יעניקו ליקיריהן קבורה והנצחה ראויות בשעה שידן של רבות אחרות לא תשיג זאת. בנוסף, העברת כמיליון חללים הביתה היתה עולה לאוצר האימפריאלי המדולדל הון עתק.
שלושה עקרונות עמדו בבסיס התפישה הבריטית: עקרון אחריות המדינה לקבורה ולהנצחה; עקרון השוויוניות והרעות של הנופלים, בלא הבדל דרגה, מעמד חברתי, גזע או דת; וההתייחסות בכבוד לכל הדתות והאמונות של הנופלים.
עקרונות אלה הנחו שורה של החלטות, שהאחריות למימושן הוטלה על המועצה לקברי מלחמה של האימפריה הבריטית (לימים המועצה של חבר העמים הבריטי). המועצה אחראית כיום לתחזוקה ושימור של כמיליון ורבע קברי חללים משתי מלחמות העולם (מהם 212 אלף שלא זוהו), הקבורים ב-2,500 בתי קברות ב-150 מדינות. בישראל מצויים ארבעה בתי קברות צבאיים בריטיים מרכזיים (ברמלה, בירושלים, בחיפה ובבאר שבע) וקברים של חללים בודדים או חללים מוסלמים עוד בעשרה בתי קברות משניים או אזרחיים. כמו כן קיימים בתי קברות צבאיים בריטיים מרכזיים בעזה ובדיר אל-בלח.
ההחלטות שהנחו את הקבורה וההנצחה בבתי העלמין הצבאיים הבריטיים קבעו, שחללים נטמנים בזירה שבה נפלו; על כל הקברים מונחות מצבות זהות בצורת לוח אבן – לגנרל ולטוראי, לנוצרי, ליהודי ולמוסלמי. על המצבה חרוטים סמל הרגימנט של החלל וציון השתייכותו הדתית בדמות צלב, מגן דוד או חצי סהר; במידת האפשר הרוגי אותו הקרב ואותה יחידה נקברים בסמוך.
החלטות המועצה עוררו בתחילה מחלוקת ציבורית, שכן חוגים שמרניים ודתיים נוצריים התנגדו לעיצוב המצבות שלא בצורת הצלב המסורתי ולהטמנת החללים מחוץ לחוק קהילותיהם. אולם רוב הציבור, בכללו רבים בקהילה היהודית, צידדו בגישה השוויונית וההומנית של המועצה. זו אף שינתה מהחלטה קודמת לחרוט בבית העלמין ציטוט מהברית החדשה. כדי למנוע מפגיעה ברגשות דתיים של לא-נוצרים היא בחרה בפסוק "שמם ינון לעד", הלקוח מספר בן סירא.

3. הבעיות והפתרונות הירושלמיים

גם הירושלמים היודעים על בתי קברות נוצריים, במיוחד בולט זה הממוקמת בכניסה לבית החולים הדסה בהר הצופים, אלפי קברים מיושרים כמו במסדר צבאי, נקיון להפליא של טיפול וטיפוח שבועי, אלו הם של 12 אלף החיילים הבריטיים ש"נפלו על הגנת מולדת לא שלהם" - כך צויינו על מרבית הקברים. ביניהם גם יהודי אחד והיו עוד. מלבד בית קברות זה יש כאלו, כאמור לעיל, בעזה ובעוד ערים באיזור.
אבל, בירושלים פזורים בתי קברות נוצריים, מוסלמיים, ועוד, ובכל אלו יש גם של יהודים. יש גם של מומרים וצויין על קברם יחס זה, או בסימול מגן דוד או סימול אחר.
בבית הקברות הטמפלרי ברחוב עמק רפאים נקברו חוצי הגבולות למיניהם. כך למשל קבורים בו המיסיונרים האמריקנים הראשונים שהגיעו לעיר, לפני 200 שנה, ונאלצו כבר אז לנדוד בין ארבעה בתי קברות בשל מאבקים פוליטיים שונים ומשונים.
קבורים שם גם ציונים נלהבים, דוגמת כומר האונייה אקסודוס, שביקש להיקבר בהר הרצל בירושלים, ליד גדולי הציונים שלצידם לחם, ואף קיבל הבטחה מראש הממשלה לשעבר, הגב' גולדה מאיר, אלא שמאיר הלכה לעולמה כמה שנים לפניו בלי שתתן דעתה לכך ששערי בית עלמין יהודי סגורים בפני נוצרי ואפילו אם הוא לוחם למען הציונות ומגדולי אוהדיה.
קבורים בו כמה אוהבי ישראל לא יהודים מן העת האחרונה שהלכו לירושלים והתחתנו עם יהודיות, אלא שחציית הקווים לא עשתה להם קל יותר לאחר מותם.
בכלל, בבתי הקברות הנוצריים, שהם לא מעטים בירושלים, במיוחד המזרחית, רבים הם היהודים שנקברו שם, ולא מעטים האיזכורים למוצאם ובדווקא דתם, החדשה או הערבוב, היו שהוצאו והועברו לבתי קברות יהודיים, או שבני משפחה פנו לאחר קבורתם וביקשו להעבירם למקום חדש, לבית קברות יהודי והמטפלים לא אישרו מפאת שתפקדו ככמרים או מיסיונרים, או מכוח תפקידם השלטוני בימי שלטון המנדט הבריטי, לכן נותרו קבורים במקומותיהם.
הדוגמאות הן לרוב.

4. התקדימים המסוכנים

ראש ממשלת בריטניה, נוויל צ'מברליין, טרוד במאמציו הנודעים להשכין שלום בעולם. הבעיה היתה צ'כוסלובקיה, הדמוקרטיה היחידה שנותרה ב-1938 באירופה המרכזית.
אחרי שסיפח הצורר היטלר את אוסטריה לרייך השלישי, גבר תאבונו והוא אמר למקורביו: "רצוני הבלתי מעורער, שצ'כוסלובקיה תימחק מעל פני האדמה!" בני המיעוט הגרמני, שחיו בחבל הסודטים, נהנו מזכויות אזרח מלאות, אבל לפי הוראות מברלין החלו להתאונן על קיפוח ורדיפות. אח"כ דרשו אוטונומיה. כעת תבעו מפורשות לספח את חבל הסודטים לרייך.
היטלר החל לאיים, כי לא יוכל לשבת בחיבוק ידיים כל עוד אחיו, הגרמנים הסודטים, סובלים מעבר לגבול. כאשר ציווה להזיז את הצבא הגרמני, אחזה בהלה את אירופה.
הסודטים, היו הגרמנים שהתגוררו בצ'כוסלובקיה שלפני מלחמת העולם השניה, ומספרם היה שלושה מיליון בערך. הם היו המיעוט הגדול ביותר במדינה ונהנו ממלוא הזכויות האזרחיות והלאומיות ביחד. מדינתם היתה היחידה שקיימה את זכויות המיעוטים הלאומיים שכוננו המנצחים במלחמת העולם ה-2 במלואן. עד שבא היטלר ובלבל את העולם. היטלר החליט לנצלם לתאוותיו האימפריאליסטיות והפך אותם, כפי שאמרו באותן השנים ל'גייס החמישי של הרייך השלישי'. הגרמנים הסודטים עזרו לנאצים להשתלט על ארצם כמנהג המדינות הכבושות. הצ'כים קיימו מחתרת גדולה משלהם נגד משתפי הפעולה עם השלטונות החדשים.
ראשי ממשלות בריטניה וצרפת, נועדו יחדיו, והחליטו לאיים על צ'כוסלובקיה, כי יטשוהו אם תעמוד כמכשול לשלום. בלחצן האדיר של המעצמות נכנע נשיא צ'כוסלובקיה, ד"ר אדוורד בנש והודיע, כי יוותר על חבל הסודטים. בימים ההם ניסה ד"ר בנש, לשווא, לפנות אל מצפון העולם.
וכך יכול היה צ'מברליין לבוא לטירת גודסברג שעל גדות הריין ועמו הוויתור הצ'כוסלובקי. הוא בא לקבוע את הסידורים הטכניים למסירת חבל הסודטים לגרמניה הנאצית. אולם כאן, בפגישה עם הקנצלר, נכונה לו הפתעה: היטלר סרב לשאת ולתת. הוא דרש, שצבאותיו ייכנסו במצעד של כיבוש צבאי. לאולטימטום גס זה אפילו פייסן כצ'מברליין לא יכול היה להסכים.
בצרפת הוכרז גיוס כללי. בבריטניה נכנס הצבא לכוננות. וצ'מברליין - קולו נשבר כשאמר בנאום ברדיו: "מחריד, שאנו צריכים לחפור בלונדון תעלות בגלל מריבה באיזו ארץ רחוקה, בין אנשים שכה מעט ידוע עליהם".
ב-28 בספטמבר, סמוך לשעה 2 בצהרים, מועד פקיעת האולטימטום - הגיעה לצ'מברליין הזמנה לפגישת פיסגה. היטלר בחר את המקום - מינכן. צ'מברליין - בידו המטריה המפורסמת - בא למינכן בהחלטה נחושה, כי שום גורם, וודאי לא הצ'כים, לא יוכל להפריע להשגת הסכם עם היטלר.
ארבעת הגדולים - היטלר, צ'מברליין, מוסוליני ודאלאדיה - חתמו על מה שנודע בהיסטוריה כ"הסכם מינכן". היטלר התחייב חגיגית שלא לדרוש שטחים נוספים, וחבל הסודטים הוגש לו על פי תנאיו.
אירופה נשמה לרווחה, ועיניהם של אנגלים רבים מלאו דמעות שמחה, כשהכריז ראש ממשלתם נוויל צ'מברליין: "הבוקר קיימתי עוד שיחה עם הקנצלר הגרמני, הר היטלר. הנה המסמך הנושא את חתימתו ואת חתימתי. הייתי רוצה לקוראו לפניכם: "אנו רואים בהסכם שנחתם אמש סמל לשאיפתם של שני עמינו שלא לצאת עוד למלחמה ביניהם לעולם".
בתוך מקהלת ההודיה נבלע קולו הבודד, הצורם, של שר המושבות, וינסטון צ'רצ'יל, שהכריז "נחלנו תבוסה גמורה!".
גם היהודים לא היו מסוגלים לקחת חלק בשמחה הכללית. הם ראו איך הדמוקרטיות המערביות מקריבות עם קטן שוחר שלום תוך הצגתו כמכשול לשלום.
פחות משנה לאחר מכן פרצה מלחמת העולם השניה. זאת אומרת, שאת מה שנתנו להיטלר בכינוס במינכן, עורר בו עוד את התיאבון...

5. מנהיגים כמקקים

ועידת פוטסדאם ב-1945 החליטה על גירוש הסודטים לארצות מוצאם, גרמניה ואוסטריה. ואכן הם גורשו לשם בתנאים קשים ובצעדות נאציות לשעבר. את מספרם מעריכים בין 20 אלף לבין 200 אלף. ברוב המחנות, חוץ מאושוויץ, לא ספרו את העצורים, לא בזמן המלחמה ולא לאחר המלחמה. הגולים הסתדרו בגרמניה, באוסטריה ובמקומות אחרים, הונגריה וסלובניה.
אך כאשר ראש ממשלת צ'כוסלובקיה, מילוס זעמאן, קרא לכולם "הגייס החמישי של היטלר" נעלבו הצאצאים של הגולים. לעזרתם יצאו ראשי הממשלות של הונגריה וסלובקיה, ואפילו המועמד הגרמני הקונסרבטיבי סטויבלר, הרימו קול מחאה והתסיסו את הסודטים לשעבר, לדרוש את זכותם לחזור לארץ אבותיהם [אגב, יורג היידר הידוע מאוסטריה, קפץ על המציאה הגדולה הזו, ועזר לילדי המגורשים ונכדיהם לחזור לארצם].
זעמאן הודיע כי הדבר לא בא בחשבון. כל החוקים שנחקקו בארצו לאחר המלחמה, וכל החוקים בחתימת הנשיא בנש הפכו לחומר היסטורי מחייב. תוקפם עומד היום כאשר עמד בשעתו. ואכן בנש הכריז כמה פעמים בכל מעמד בינלאומי, כי לאחר מלחמת העולם ה-2 חוסלו מדינות המיעוטים הלאומיים, וכל מדינה הרוצה חיים חייבת להיות מונוליטית, כדי למנוע את הטרגדיה הצ'כית הגדולה.
התנועות להחזרת הגולים וצאצאיהם הפעילו גורמים נוספים, בתביעה לתשלום פיצויים ושילומים.
היה זה הקנצלר הגרמני לשעבר, גרהארד שרדר, שהצהיר, כי בוויכוחים הלוהטים האלה אי אפשר לנהל ויכוחים של הגיון. למרות זאת הוא היה מעוניין להמשיך ביחסים הטובים עם הצ'כים הסלובקים וההונגרים, ללא קשר עם התסיסה מסביב לשיבת צ'כוסלובקיה, ראש ממשלתה חזר והודיע, כי לא יעלה על הדעת לבטל עכשיו חוקים ותקנות, שנחקקו לפני שישים וחמש שנים ושנתקבלו על ידי המדינות המנצחות ואושרו על ידי השלטונות הצ'כיים.
אם חסר היה קצת דינמיט לעשות "שמח" באירופה לקראת איחודה המלא והשלם, באו הגולים הגרמנים לשעבר, למרות שהסתדרו יפה בארצות מגוריהם, והציתו את פתיל המריבה הגדולה. הצרה היא, ש"ערב רב" גדול של אנשים בלתי מרוצים עולים על העגלה הזו, מכריזים על קיפוחם מכל מיני סיבות, ותובעים ללא הרף שילומים.

6. ההבדלים

בין אנאפוליס למינכן (1938) לא הכל דומה. בוועידת מינכן, צ'כוסלובקיה המסכנה לא הורשתה להשתתף, נציגיה חיכו לגזר דינם במסדרון, שלא כישראל שהלכה לשם כמחותנת. צ'כוסלובקיה זעקה חמס כמצופה, שלא כישראל ששיתפה פעולה ואף הבטיחה לסוריה "סיבוב" מיוחד תמורת השתתפותה בסיבוב הכללי. ועוד הבדל: ראש ממשלת אנגליה, צ'מברליין, הפקיר מדינה רחוקה, אהוד אולמרט הפקיר את ארצו.
צ'כוסלובקיה היתה מדינה צעירה, בת 20. הדמוקרטיה היחידה באיזורה. שלושה מיליון מאזרחיה היו גרמנים-סודטים שחתרו תחת מדינתם, חוללו מהומות וטרור ודרשו להתנתק. היוזמה, המימון והארגון באו מגרמניה הנאצית שמעבר לגבול, שמטרתה היתה לכבוש את צ'כוסלובקיה כולה. הדרישה לסיפוח חבל הסודטים, שמעולם לא השתייך לגרמניה, היתה רק אמתלה. להיטלר זו היתה מתנה, מפני שהרי הסודטים, הסמוכים לגבול הגרמני, היו המכשול הטבעי היחיד שמתוכו ניתן להגן על פראג והארץ כולה, כפי שרק מהרי השומרון ניתן להגן על תל אביב.
צ'כוסלובקיה היתה ארץ מודרנית, מתועשת, עם תעשיה צבאית מהגדולות באירופה. צבאה היה חזק ובעל מוטיבציה, ואת ביצורי הסודטים לא היה בכוחו של היטלר לפצח. צרפת היתה מחויבת לבוא לעזרתה על פי ברית הגנה חתומה, ומאחר שלצרפת היתה ברית דומה עם אנגליה, עמדו לכאורה לימינה שתי המעצמות הגדולות באירופה.
היום אנחנו יודעים שלצבא הגרמני לא היה סיכוי לעמוד בפני הכוח המאוחד הזה, אך באותם ימים בריטניה וצרפת נכנסו לפאניקה והחליטו למנוע מלחמה בכל מחיר, והמחיר היה צ'כוסלובקיה. ברשעות ובצביעות הן הצטרפו למסע השיסוי וההסתה הנאצי, שהאשים את צ'כוסלובקיה ברדיפת המיעוט הגרמני ובדיכויו.
התוקפן הגרמני הוצג כ"דוד", צ'כוסלובקיה הקטנה הפכה פתאום ל"גוליית" דורסני. הדרישה הגרמנית "להתאחד" עם "האחים הגרמנים" הוצגה כ"צודקת", ועל טענתה של צ'כוסלובקיה כי ללא הסודטים לא תוכל להגן על עצמה, השיבו שלא ירשו לה להיות מכשול לשלום העולם. ובכלל – למה לה צבא וביצורים? הרי היטלר הבטיח בכתב שאחרי הנסיגה יהיה "שלום בימינו". רבים ניסו לשכנע את הצ'כים שאפילו כדאי להם: "ההתכנסות" תגבש אותם כמדינה סלאבית "טהורה" ו"קומפקטית".
לבסוף נכנעה צ'כוסלובקיה בוועידת מינכן לתכתיב המשותף של "בעלות בריתה" ואויביה ונסוגה מרבע משטחה. נשיאה בנש נישא במערב על כפיים כמציל השלום, העם הצ'כי התייאש ומוראל הצבא נשבר. המדינה המקוצצת גססה עוד 105 ימים, ובמארס 1939 נכנס היטלר לפראג ללא התנגדות.
תעשיית המלחמה הצ'כית, על פועליה המיומנים, נרתמה למאמץ המלחמה הגרמני. תוספת הכוח הזאת איפשרה להיטלר להסתכן במלחמה ולפלוש לפולין. צ'מברליין התבטא שהכל היה יכול להיגמר בטוב, לו רק היטלר היה עומד בדיבורו.
בנידון דנן, יש לציין את ההבדל המהותי והמעשי בין הנשיא לשעבר ג'ורג' בוש, בהתייחסות לבעיות הקיום של ישראל ובמכלול הבעיות של המזרח התיכון, לבין קודמיו, שכמעט כולם היו מעורבים, פחות או יותר בחיפוש אחר הסדר, זה במתינות שלא היתה לה השפעה, וזה בכמעט כפייה, בקמפ דייוויד או אוסלו, או ואיי, או דרך מזכירי המדינה שולץ או קיסינג'ר והגב' רייס וסגנון עבודתם כולל מסעי דילוגים.
הנשיא בוש, שבדיוק בתקופה שלו, קרה מה שקרה, ניצב היה במצב הכי חמור בהיסטוריה ולא רק האמריקנית. אמריקה שאחרי ה-11 בספטמבר היא אמריקה אחרת מזו שהכירו, זוהי מעצמה החשה שאקדח מכוון לרקתה והיא נלחמת את מלחמת השחרור שלה מהטרור, בצל הפיגועים במגדלי התאומים והפנטגון והשקיעה בביצה העיראקית וכעת באפגניסטן.