משקר לילדים ומחפש את התאנים עבר והווה ק. בנימין

עבר והווה / ק. בנימין

1. משקר לילדים ומחפש את התאנים

יו"ר הרשות הפלשתינית אבו מאזן סבור, כי ארצות הברית וישראל אינן מבינות כראוי את תהליך הפיוס הפנים-פלשתיני, על רקע הצהרותיו של נשיא ארה"ב, ברק אובמה, לפיהן ישראל אינה יכולה לשאת ולתת עם החמאס כל עוד הוא מתמסר לטרור וחותר להשמדתה, אמר אבו מאזן: "הממשלה שתקום לא תהיה ממשלת פתח' ולא ממשלת החמאס. היא תפעל לפי האסטרטגיה והמדיניות שלי".
מיד לאחר נאום אובמה הגיב אבו מאזן, כי "חמאס הוא חלק מהחברה הפלשתינית וישתתף במשחק הדמוקרטי כאופוזיציה".
מעל לכל ספק, שהביטוי הפלשתיני לגל המהפכני השוטף את איזורנו צריך להטריד את ישראל. הסכם הפיוס בין הפתח לחמאס וארועי יום הנכבה מבטאים הלך רוח מקצין, המשתמש בדפוסי המחאה של הרחוב הערבי לניגוח ישראל.
ביטוי בוטה להלך רוח זה אפשר למצוא במאמר שפירסם מחמוד עבאס, שהוא אבו מאזן, בניו יורק טיימס. המאמר מחזיר אותנו למלחמת נרטיבים שאינה מותירה פתח להסדר – החל מגבולות 67', דרך פליטי 48' ועד למחוזות הרגש והסמלים.
הנרטיב הפלשתיני המוצג בו, מיוסד על סילוף ההיסטוריה. ממש בדמיון של הערבי המנסה לגרש את הילדים המשחקים ליד ביתו, מפנה אותם בהנפת יד לשטח הסמוך, שם יש עצי שקדים, ולאחר הרהור נוסף הוא הולך ובודק האם יש שם עץ. בהיפוך סיבה ומסובב הוא קובע, כי בעקבות החלטת החלוקה של האו"ם מ-1947, "הכוחות הציוניים הגלו את הערבים הפלשתינים... וצבאות ערב התערבו". בהינף קולמוס הוא מגייס את החלטת החלוקה לטובת הנרטיב הפלשתיני, אך "שוכח" להזכיר שזו נדחתה על הסף על ידי הערבים, וכי בעקבותיה פלשו צבאות ערב במטרה לחסל את המדינה היהודית.
הוא מספר כיצד אולץ בנערותו לגלות מעיר הולדתו צפת, במשתמע על ידי אותם "כוחות ציוניים". לפני שנים אחדות פירסם גירסה שונה, ולפיה משפחתו עזבה בשל הפחד הכללי שמא ינקמו היהודים בערביי צפת על הטבח שאלה עשו בהם בתרפ"ט.

2. שווה בדיקה

במאמר ב"ניו יורק טיימס" לפני שבועיים, סיפר אבו מאזן, כי "מיד לאחר החלטת החלוקה גירשו הציונים את הערבים", וכי "משפחתו גורשה לסוריה ונאלצה לגור באוהל קנבס". נבדוק.
ראשית, החלטת החלוקה היתה ב-29 בנובמבר 1947. הפינוי מצפת, באשמת ההתקפה הערבית ובעידוד ההנהגה הערבית, בוצע רק במאי 1948. שנית, משפחתו של אבו מאזן היתה אמידה. היו לה מספיק אמצעים כדי להתקיים במשך שנה ללא דאגות. שלישית, משפחת אבו מאזן עברה לירדן, ולא לסוריה. רק בהמשך היא עברה לדמשק. רביעית, אכן היה גירוש. אבל אלה צבאות ערב שהכריחו את הערבים להגר. וחמישית, ערביי צפת עזבו מרצונם, גם כפחד מנקמה, על הטבח שהם עצמם ביצעו ביהודי צפת בתרפ"ט.
האם זו התעמולה הציונית שסותרת את טענות אבו מאזן? לא ולא. אבל ההפרכות לקוחות מדברים שאמר וכתב אבו מאזן, במו פיו ובמו ידיו, רק לפני שנתיים, בראיון לתקשורת פלשתינית, סיפר אבו מאזן על משפחתו האמידה, על העזיבה מחשש לנקמה ועל המעבר לירדן.
מה שמטריד כאן הוא גיוס ההיסטוריה הזאת לחידוד המאבק העכשווי בישראל. אבו מאזן מותח קו ישיר בין ארועי 48' לבין ימינו אנו. "צאצאי המגורשים הפלשתינים", הוא כותב על "יום הנכבה", "הם שנורו ונפצעו על ידי הכוחות הישראליים... שעה שניסו לממש באופן סמלי את זכות השיבה שלהם".
אגב, ד"ר יצחק בן-גר מציג בספרו דברים שכתב אבו מאזן ב"פלשתין א-ת'וורה": "צבאות ערב נכנסו כדי להגן על הפלשתינים, אך במקום זאת, הם נטשו אותם והכריחו אותם להגר ולעזוב את מולדתם". לכן, ספק אם יש פיסקה אחת במאמר של אבו מאזן שתעבור את מבחן האמת. את השקרים כולם יחשוף אבו מאזן בעצמו. היסטוריונים, מן הסתם, יקראו לזה "הנרטיב הפלשתיני". אכן כן. מתברר שלפלשתינים עצמם אין נרטיב אחד. יש הרבה. ואם הפירוש העדכני של "נרטיב" הוא "שקר", אבו מאזן מבהיר את הסיבה.
ועוד אגב, בעיתון "הארץ" פורסם לאחרונה ראיון עם אחד, איסמעיל פאחר א-דין מהכפר מג'דל שמס, שמספר על חוויותיו הקשות מימי ה"נכבה": "אני זוכר את הכפר מלא אז כפליטים שגורשו מבתיהם". התיאור מדוייק. הרי היו כפרים שהתמלאו בפליטים. אלא שהאיש, לפי עדותו, הוא בן 57. כלומר, הוא זוכר דברים שקרו שש שנים לפני שנולד.
מה לנו כי נלין על זכרונו המתעתע של א-דין, כשמחלתו של אבו מאזן הרבה יותר חמורה. השאלה היא רק איך זה שעיתונים חשובים כל כך הפכו לבמה לשקרים בוטים כל כך.
ואפשר לסכם עם אפיזודה היסטורית. עם עליית הפאשיזם באיטליה נפגש הדיפלומט ושר החוץ הבריטי, הלורד קרזון, עם בניטו מוסוליני ושאל אותו ישירות מה תוכניותיו בתחום יחסי החוץ. מוסוליני השיב במלים האלמותיות: "מדיניות החוץ שלי היא 'לא-כלום תמורת שום דבר'".

3. ה'ספטמבר' הקודם

מי ששמע את ראש הממשלה בבית הלבן ובקונגרס לא שמע מופע הסברה מרהיב מימיו. נתניהו הצליח לחסל לפי שעה את "תהליך השלום", יצר קשר חזק עם המחוקקים האמריקנים מעל לראשו של אובמה, ניטרל את לחציו עד לאחר הבחירות (בתקווה שלא ייבחר שנית), ובנוסף הבטיח את אי תמיכת ארצות הברית ביוזמת המדינה הפלשתינית באו"ם בספטמבר.
נוכח החששות מ'ספטמבר', זו ההזדמנות להזכיר ספטמבר אחר, זה של 1982. שלושה חודשים קודם לכן הותירה ישראל את האימפריה הסובייטית במצב מביך, לאחר שבמלחמת שלום הגליל חיסלה ללא אבידות את מערכת הנ"מ שהוצבה בבקעת הלבנון. ישראל עמדה אז מול מעורבות סובייטית חסרת תקדים בהיקפה בסוריה, ומצבנו היה אז חמור יותר מכל היבט. ב-1.9.82 פירסם נשיא ארצות הברית רונלד רייגן את "תוכנית רייגן", שכרכה את היציאה מלבנון עם חזרה לקווי 67'. ראש הממשלה מנחם בגין, בתקופת שיא של התלות, דחה את התוכנית על הסף, ולמען הסר ספק הקים כמה יישובים חדשים ביש"ע. רייגן עיכב אספקת מטוסים לכמה חודשים, ניגב את הרוק מפרצופו וקבר את תוכניתו.
הנה תשובת המחץ של בגין: "בשבילך, אדוני הנשיא, זה עניין מדיני. אולי יש לך מגמות נוספות בעולם הערבי. זו מדיניות. אני מכבד אותה. זה דבר רציני. בשבילי, אדוני הנשיא, בשבילנו, אדוני הנשיא, חיינו הם, מולדתנו היא, ארצנו, ארץ אבותינו וארץ בנינו. זה ההבדל. שום פיק ברכיים אין לנו. אנחנו ידידי אמריקה ונוסיף להיות ידידי אמריקה. אם מישהו ירצה להוציא מידינו את יהודה ושומרון, נאמר לו: יהודה ושומרון לעם היהודי לדורי דורות. כן, למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט".

4. שליח האו"ם הראשון

"בוודאי אתם רוצים לדעת אם אני אופטימי או פסימי לגבי תוצאות שליחותי כמלאך השלום של האו"ם", אמר הרוזן השבדי פולקה ברנדוט לעיתונאים בהיכנסו למלון "גת רימון" בתל אביב, עם הגיעו ארצה ב-31 במאי 1948. "אולם לצערי עלי יהיה לאכזב אתכם. לדעתי מוטב לחשוב הרבה ולדבר מעט בשליחות כשליחותי".
ברנדוט נחת בחיפה במטוס מיוחד של הצלב האדום ב-1.15 בצהריים, משם יצא לאחר כמה שעות לתל אביב. בפגישתו של 'שליח השלום' של האו"ם, הרוזן ברנדוט, עם ראש ממשלת ישראל ושר החוץ נידונו תוכניותיו של ברנדוט להפיכת הפסקת האש לשביתת נשק כצעד לקראת פתרון סופי.
ברנדוט, נשיא הצלב האדום השבדי ובן דודו של המלך גוסטאב, היה המתווך שהעביר את תנאי הכניעה של מעצמות הברית לגרמניה באפריל 1945, וכן טיפל בנאמנות בהצלת יהודים ממחנה הסגר בגרמניה והעברתם לשבדיה. ואכן, תודות למאמציו הבלתי נלאים ניצלו בימי המלחמה, אלפים ואולי רבבות יהודים מצפורני הנאצים.
כבר למחרת בואו, ישראל ו'החבר הערבי' הסכימו על הפסקת אש ל-4 שבועות. יום אחר כך הסמיכה מועצת הבטחון את הרוזן לקבוע את מועד הפסקת האש בארץ ישראל. ברנדוט אכן נסע מבירה לבירה ושוחח עם מדינאים בזה אחר זה, כדי להתגבר על הקשיים שעמדו בדרך לשביתת הנשק.
עשרה ימים לאחר בואו השתלמה חריצותו של הרזון. היהודים והערבים הסכימו להפסיק אש, ולפי הודעת הרוזן ברנדוט לטריגווה לי - מזכ"ל האו"ם, תופסק האש בכל החזיתות ביום שישי, 10 ביוני בשעה 10 בבוקר. לאחר הישג זה הודיע הרוזן כי הוא קובע את מקום מושבו ברודוס, לניהול משא ומתן על "סידור של קבע".
מעט פחות מחודש לאחר נחיתתו הראשונה בארץ הציג ברנדוט את הצעתו להסדר, שנדחתה בידי שני הצדדים. "הצעת הרוזן: מדינה פדרלית, ירושלים הנגב לערבים, הגליל המערבי ליהודים, חיפה ולוד 'איזורים חופשיים"' – העלייה אחרי שנתיים תהיה תלויה בהסכמת הצד השני", דיווח "הארץ".
"לאחר שקיבלתי את תשובת שני הצדדים להצעות השלום שלי, הרגשתי היא, שהדלתות לא נסגרו, והתיווך יימשך גם אם תהיה מלחמה", הבטיח. במסיבת עיתונאים סיפר הרוזן כי "בשהותו בתל אביב הוא חש כי הכל חושבים שהוא פרו-ערבי ובשעה שהוא עם הערבים אין הם מעלימים מפניו שהם חושבים כי הוא פרו-יהודי ביותר".

5. המושל הבריטי הראשון

רונלד סטורס, המושל הבריטי הראשון של העיר, היה ללא ספק אחד המעצבים החשובים ביותר של ירושלים כפי שאנו מכירים אותה היום אבל גם דמות שנויה במחלוקת, בעיקר בכל הנוגע ליחסו לציונות.
עם הקמת המדינה, שונה שם הרחוב שהיה קרוי על שמו והיום הוא רחוב כורש.
רונלד סטורס ייזכר בעיקר בגלל משפט אחד שאמר. סטורס היה מושל ירושלים משנת תרע"ח, סמוך לכיבוש הארץ בידי הבריטים, ועד שנת תרפ"ו. או אז קיבל העלאה בדרגה ונהפך למושל קפריסין. סטורס לא התרגש מן התפקיד החדש, והצהיר חד משמעית: "ישנן משרות רבות, גם בתוך הקיסרות הבריטית וגם מחוצה לה, המקנות לבעליהן יתר שררה ופרסום, אך במובן מה שלא ניתן להסביר אותו - אין העלאה במשרה לאחר ירושלים!", כתב ביומנו ב-1926 כשעזב את העיר לאחר שמונה שנים. החותמת הדרמטית ביותר שהותיר על ירושלים היתה האיסור שקבע על בניית בתים ובנייני ציבור בעיר שלא באבן ירושלמית. דמותו מוצגת בימים אלו בתערוכה במוזיאון ארץ ישראל.
אגב, אוספיו וארכיונו מימי תפקודו בירושלים אבדו ונעלמו בסתיו תרצ"א. שריפה כילתה את מעונו שנים לאחר שעזב את תפקיד המושל כאן ועבר לשמש כמושל קפריסין.
המושל הבריטי הראשון של עיר הנצח הגיע לירושלים לאחר תקופת שירות עשירה במזרח בכלל ובקהיר בפרט. הוא ראה במינויו לראש העיר שאותה הכיר מביקורים קודמים פרס מיוחד. מהידע שלו בתנ"ך ובהיסטוריה הבין מיד שקיבל לידיו מתנה מיוחדת. הוא ידע שהעיר הוזנחה במשך דורות ולא זכתה לטיפוח הראוי, וחש שהוא בא לתקן עוול לאחר מאות שנים של שלטון מושחת למדי, שלטון שלא ידע לכבד את קדושת העיר. רונלד סטורס לא ראה עצמו כובש של העיר, אלא הבין שנקלע להזדמנות היסטורית ושעליו כמושל לראות עצמו בדרך שונה מכל הכובשים הקודמים של העיר המיוחדת הזאת.
כמושל ראשון עיצב לעצמו עד מהרה שיטת ניהול סדורה ולא שיגרתית. היה בסטורס צד אחר - צד של מושל שרואה עצמו מעורב בחיי החולין, ושמודע לתפיסת הניהול הליברלי.
סטורס זכה בצדק להיקרא המושל הראשון של ירושלים, למרות שהגיע לכאן רק שנה לאחר שהבריטים החלו לשלוט בארץ. קדם לו כאן בתפקיד המושל בריטי אחר, גנרל ביל בורטון שמו. סטורס הגיע לכתחילה, כדי לסייע לבורטון ולרתום לעזרתו את הידע והניסיון שלו כמזכיר המדיני במצרים, אבל בורטון היה חסר עומק היסטורי. אחת העדויות ששרדה מתארת אותו אומר כי "המקומות היחידים שאפשר לסבול בירושלים הוא הבית פנימה". לא פלא שלא שרד בתפקיד.
סטורס הגיע לארץ ישראל זמן קצר לאחר כיבושה בידי חייליו של אלנבי. הוא הקים מאפס את המינהל הבריטי בירושלים והחל במלאכה הקשה וכפויית הטובה של שיקום וניהול העיר. אלא שבעיני ראשי היישוב בארץ נתפש סטורס כאחד הפקידים הבריטים הכי פחות אוהדים לרעיון הציוני. עדות לכך ניתן לראות בסוף הידיעה הקטנטנה שהתפרסמה עם מותו בעיתון דבר בנובמבר 1952. שם נכתב לאחר הביוגרפיה הקצרה: "(הערת מערכת: אויב הציונות ובשנת תפקידו בירושלים היה ממארגני פרעות תרפ"א)". ההאשמה הזו מופרכת אבל מעידה על היחס של הציונות לסטורס. לכן לא מפתיע שאחת ההחלטות הראשונות של עיריית ירושלים עם תום המלחמה היתה לשלול ממנו את הכבוד שרחוב ירושלמי ישא את שמו. השם שנבחר להחליף אותו הוא כורש.

6. הנציב הבריטי האחרון

הארוע הטראומטי בקריירה הצבאית של הגנרל סר אלן גורדון קאנינגהם היה הדחתו מהפיקוד בעיצומה של התקפת הארמיה במדבר המערבי במלחמת העולם השניה. בנובמבר 1941 היתה הארמיה השמינית הכוח הצבאי הגדול והמצויד ביותר באימפריה של הוד מלכותו, בשעה המכרעת של הקרב על בריטניה. במבצע "צלבן", שנועד להדוף את הקורפוס האפריקאי בפיקודו של רומל משערי מצרים, כשלה המתקפה ולמחרת היום הודח קאנינגהם. הוא נאלץ להיות "חולה" ועלה למטוס שהביאו משדה הקרב לאשפוז בבית החולים הצבאי באלכסנדריה, ומשם ל"חופשת מחלה" במולדת. בנובמבר 1945, ארבע שנים לאחר שסולק בבושת פנים מתפקידו הפיקודי, מונה קאנינגהם לנציב הבריטי העליון על ארץ ישראל.
לאחר מלחמת העולם השניה התגייסו הישוב בארץ והארגונים היהודיים בעולם להעלות את ניצולי השואה ממחנות העקורים באירופה ולהקים מדינה יהודית. נוכח הלחץ הערבי המשיכו הבריטים במדיניות הספר הלבן מ-1939, שהגבילה את אישורי הכניסה לאלף וחמש מאות בחודש. על רקע המלחמה הקרה הבין-גושית התמקד האינטרס הבריטי בארץ באחיזה קרקעית בארץ ובשדות הנפט בכירכוך ובאיראן. בקיץ 1945 עלתה מפלגת הלייבור לשלטון בבריטניה והקשיחה את הגבלת העלייה.
משכשלה פעילות המחאה של היישוב היהודי, הוקמה בסוף אותו קיץ תנועת המרי העברי, שפתחה במאבק מזוין כדי לפתוח את שערי הארץ לעלייה חופשית. בתגובה ל"ליל הגשרים" הנחיתה ממשלת המנדט בסוף יוני 1946 על היישוב את מהלומת "השבת השחורה", בעקבותיה – ולא בגלל פיצוץ מלון "המלך דוד" ביולי אותה שנה – פורקה תנועת המרי. המוסדות הלאומיים פנו לדרך המדינית וחיזקו את מפעל ההעפלה, ששיאו היה מסעה המתוקשר של הספינה "אקסודוס", בעוד ארגוני "הפורשים" – האצ"ל והלח"י – הסלימו את המאבק החמוש בבריטים. בתש"ו-תש"ח פעלו בארץ ועדות בינלאומיות שונות לגיבוש פתרון ל"שאלת ארץ ישראל" (הבולטות בהן: הוועדה האנגלו-אמריקאית וועדת אונסקו"פ). בחצות ליל 15 במאי 1948 הפליג הנציב קאנינגהם מתחום המים הטריטוריאליים של המדינה שרק קמה, וב-30 ביוני נסוגו הכוחות הבריטיים האחרונים מנמל חיפה.
בספר ביוגרפי חדש ומחדש על קאנינגהם מגולל המחבר פרופ' מוטי גולני את יריעת שנות תפקידו של הגנרל כנציב העליון האחרון בארץ ישראל. הספר מחולק לשלושה חלקים: תהליך מדיני כאילו אין טרור, העומד בסימן מדיניותו של הנציב "להציל את היהודים מעצמם"; להילחם בטרור כאילו אין תהליך מדיני, ברוח מדיניות הפיוס של קאנינגהם; ו"ההתנתקות", כלומר שלב הנסיגה הבריטית מהארץ. לשמות חלקי הספר יש את ההקבלה למציאות של ימינו. תרומתו המכרעת של קאנינגהם בשנת נציבותו, היתה בקידום רעיון החלוקה בתוך המערכת הפוליטית הבריטית, בניגוד לעמדת משרד החוץ, הצבא וצמרת הפקידות המנדטורית בארץ. כבר במארס 1946 הוא הכיר ברעיון החלוקה, שהועלה לראשונה בתוכנית פיל (1937), כפתרון לשאלת ארץ ישראל.
כתם ההדחה בעברו, רדף אחרי קאנינגהם בעיקר במסכת התכתשויות עם ראש המטה הכללי, פילדמרשל ברנרד מונטגומרי, שזכה בתהילת עולם כשהכריע כמפקד הארמיה השמינית את רומל. מונטגומרי דגל באסכולה הכוחנית, לפיה את התקוממות היישוב העברי אפשר לדכא בכוח הזרוע. לעומתו, הכיר קאנינגהם במגבלות כוחה של הממלכה השוקעת ושאף לבסס את המדיניות הבריטית על תיאום עם הנהגת היישוב, תוך שימוש באמצעים כוחניים. משרד החוץ בראשות ארנסט בווין נקט עוינות מופגנת לרעיון המדינה היהודית והתייחס בבוז כלפי משרד המושבות וקאנינגהם.

7. שלג בחג השבועות