עמלק – שבכל דור, עבר והווה /ק.בנימין

עבר והווה / ק. בנימין

1. עמלק – שבכל דור

לאחרונה הציגו בתל אביב, שר החוץ הגרמני לשעבר יושקה פישר, ופרופ' משה צימרמן, מהאוניברסיטה העברית בירושלים, את המחקר של ועדת ההיסטוריונים על משרד החוץ הגרמני בתקופת הרייך השלישי ואחריו. הדבר שהכי בלט שם זו המטרה האסטרטגית של משרד החוץ ערב מלחמת העולם השניה: "תפקידנו לגרום לעליה באנטישמיות בכל מקום בעולם – כדי שיעזרו לנו לפתור את הבעיה היהודית", ציטט פרופ' צימרמן מממצאי המחקר.
לפי התפישה הישראלית השטחית, מטרה כזאת היא דבר ששייך לעבר. רק בגרמניה הנאצית היו מסוגלים לעסוק בכך. אבל מה בנוגע למשרד החוץ הגרמני אחרי המלחמה, בשנות ה-50 וה-60, ומה בנוגע לכל פליטי המשטר הנאצי שנקלטו בארצות ערב, בדרום אמריקה ובמזרח אירופה? אם, לפי דברי יושקה פישר, בשנות ה-50 וה-60 היו יותר נאצים במשרד החוץ הגרמני מאשר ברייך השלישי, מה הם עשו שם? הם עשו מה שהם מבינים. הם עשו מה שהם יודעים.
אבל מטרה אסטרטגית כמו הפצת שנאה אנטישמית, זה לא דבר שיש לגרמנים מונופול עליו. זאת אסטרטגיה שהסובייטים עשו בה שימוש, וגם המצרים ושאר מדינות ערב, והפלשתינים שהיו להם מורים בני כל הלאומים לנושא. קוראים לזה דה-לגיטימציה, אבל אם להשתמש בפשטות הגרמנית מדובר בהגברת השנאה לישראל ושלילת זכות קיומה.
חלק ממאגרי הגז שאותו מדליקים אחר כך באירופה ובבריטניה ועליו מטגנים את ישראל, נמצאים כאן. אבל אסור לדון על זה בכנסת.

2. הסתה מאוחרת

המאבק על אופי החינוך ברצועת עזה, עולה בימים אלו עוד מדרגה: ארגון החמאס והג'יהאד האיסלאמי בפלשתין, שיגרו דרישה לאונר"א, שלא ללמד יותר את נושא השואה בבתי ספר שלה הפזורים בכל רחבי הרצועה. זאת, מכיון שלימודי השואה ("ההיסטוריה המזויפת והמסולפת הזאת") "מרעילים" את נפשותיהם של בני הנוער הפלשתינים ובכך משרתים את ישראל.
הוועדה לענייני פליטים בממשל החמאס בעזה פירסמה הודעה, ולפיה לא תאפשר לאונר"א ללמד עוד אודות השואה בתוכנית הלימודים של בתי הספר הפלשתינים שלה ברצועת עזה, כחומר העשרה וכחלק מתוכנית הלימודים בנושא זכויות האדם.
לדברי ההודעה, אונר"א הפתיעה את הפלשתינים בתוכנית "מבישה ולא מתקבלת על הדעת, באמצעותה היא מתכוונת להרעיל את דעתם של ילדינו, ע"י נקיטה של אמצעים המשרתים לא אחר מלבד את הכיבוש".
עוד נטען בהודעה, שחומר ההעשרה המועבר בידי מורי אונר"א דן "בסבל, דיכוי, טבח וטיהור אתני אשר היהודים היו קרבן להם, ומציג את היהודים כמסכנים, מדוכאים ומשועבדים". לשיטת ממשל החמאס עצם לימוד נושא השואה מצדיק את "הטבח שמבצע הכיבוש והאמצעים הברבריים נגד העם הפלשתיני".
הוועדה מדגישה בהודעתה, כי על האו"ם לתמוך בזכויות העם הפלשתיני ולהדגיש את הסבל והטרגדיה של העם הפלשתיני מאז ה"נכבה" ועד היום במקום ללמד את "ההיסטוריה המזויפת והמסולפת הזו". לדברי ההודעה, הוועדה לענייני פליטים בממשל החמאס כבר הזהירה בעבר את אונר"א באומרה כי בשום נסיבות שהן לא יתאפשר לאונר"א "להפוך את בתי הספר הפלשתינים ברצועה לפלטפורמה עבור הכיבוש ... ולעשות שימוש באונר"א על מנת ליפות את הפנים המכוערות שלו".
גם ארגון הג'יהאד האיסלאמי האשים את אונר"א בקידום תוכניות ואג'נדות "זרות", הסותרות את מהות פעילותה ותפקידיה ההומניטאריים. בהקשר זה מנה הארגון את כוונת האו"ם לכלול את נושא השואה שהוא, לשיטתו, "סיפור המתקרב יותר לאגדה" בתוכנית הלימודים, וכן את השתתפות נציגי אונר"א בכינוס שהתקיים בשדרות. הכוונה היא ל"כנס עזה-שדרות" שהינו כינוס המשך ל"כנס שדרות לחברה" המתקיים מדי שנה. לכינוס, שנערך לפני כמה חודשים במכללת ספיר, הוזמנו גם נציגים מאונר"א. לטענת הארגון, בשל הקצאת תקציבים למימון תוכניות לימוד אלו, ירד היקף הסיוע שמעניקה אונר"א לפלשתינים.
לדברי הוועדה, לאונר"א אין יד חופשית להחליט על תכני ההוראה. יתרה מזו, על אונר"א כסוכנות לסיוע לפליטים הפלשתינים להתמקד בנושא זכויות הפליטים הפלשתינים וסבלם של הפלשתינים בלבד. "אנו מקווים כי דבר זה לא יישנה ובמידה ואכן יישנה, על הרשות הפלשתינית לנקוט באמצעים על מנת להפסיק את ההשחתה האידיאולוגית של הנוער הפלשתיני".
גם בספטמבר 2009 יצאה הנהגת החמאס בביקורת נגד מערכת החינוך של אונר"א סביב הוראת נושא שואת העם היהודי. ברקע לפרשה עמדו ידיעות שנפוצו ברצועה על כוונת אונר"א לשלב שיעורים בסיסיים אודות שואת העם היהודי בתוכנית הלימודים העוסקת בזכויות האדם לתלמידי כיתה ח'. דוברי חמאס, בתגובה למה שנתפס על ידם כתקדים מסוכן (נושא השואה אינו נלמד בבתי הספר של הרשות הפלשתינית), השמיעו גינויים חריפים בכנותם את השואה "שקר שהומצא ע"י היהודים" ואת התמיכה בלימודי השואה, "פשע מלחמה", ו"תמיכה ושירות לציונים".
בקיץ פעלו אנשי החמאס באופן בוטה יותר נגד אונר"א, כאשר אנשיהם הגיעו בשעות הלילה המאוחרות לכמה ממחנות הקיץ שמארגנת אונר"א - ה"מתחרים" במחנות הקיץ של החמאס ופשוט העלו אותם באש. מה שלא הפריע לחמאס הרשמית 'לגנות' את הארוע, אך בד בבד גם לקרוא לכל להמעיט ממשמעות המעשה, תוך צירוף "עצה" לאונר"א לתקן דרכיה.

3. הערבים והשואה

אחת הטענות העקרוניות שמעלים הפלשתינים אומרת, כי יש אי-צדק בסיסי בכך שהם אלה שהיו צריכים לשלם, לכאורה, את המחיר על הפשעים שביצעו האירופים בשואה. נכון, כמובן, שגרמניה הנאצית ובעלות בריתה, ולא הפלשתינים, הם שאשמים בשואה.
אולם, גם הטיעון הערבי המטיל את כל האחריות על אירופה, אינו מדויק לחלוטין. תכליתו של המרד הערבי, שפרץ בתרצ"ו נגד השלטון הבריטי, היה לשנות את העמדה הבריטית, שמאז הצהרת בלפור תמכה בזכות היהודים לעלות לארץ ישראל. המרד נועד גם לפגוע בישוב היהודי ולהרתיע יהודים שהתכוונו לעלות לארץ. הבריטים, על פי מיטב המסורת הקולוניאלית, דיכאו את המרד באכזריות רבה והישוב היהודי סייע להם ונסתייע על ידם.
אלא שבחורף תרצ"ט חל מפנה במדיניות הבריטית, שנבע מהכרתה של ממשלת צ'מברליין בעובדה, שמדיניות הפיוס כלפי היטלר נכשלה. בריטניה החלה בהכנות למלחמה בנאצים ובמסגרת זאת שינתה את מדיניותה במזרח התיכון. על רקע רצונה לאבטח את הקשר האימפריאלי הקריטי להודו דרך תעלת סואץ, חששה בריטניה, כי המשך הדיכוי האלים של המרד הערבי עשוי לקרב את הערבים באיזור כולו אל גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית. המסקנה היתה שיש להתקרב לערבים ולהתרחק מהיהודים ומהציונות. כפי ששר המושבות, מלקולם מקדונלד, הסביר למנהיגות הציונות, המפנה לא נבע מכך שהבריטים השתכנעו בנכונות הטיעונים הערביים, אלא מחישובים של ריאל-פוליטיקה: יש יותר ערבים מאשר יהודים; היהודים ממילא יתמכו בבריטים הנלחמים בנאצים; הערבים, לעומת זאת, עלולים לחבור לנאצים.
הפרדוקס האכזרי טמון אפוא בכך, שדווקא כאשר הוחלט לשנות את המדיניות הפייסנית כלפי היטלר – החלה הפייסנות כלפי הערבים. זו היתה הסיבה למדיניות "הספר הלבן" של תרצ"ט - ההגבלה הדרסטית על זכותם של היהודים לקנות אדמות במרבית שטחי ארץ ישראל וקביעת התקרה הסופית (75 אלף) להגירה היהודית.
מדיניות זו לא השיגה בדיוק את מטרתה: המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני, מצא את דרכו לברלין; בעיראק פרץ מרד אנטי-בריטי ופרו-נאצי בראשותו של ראשיד עלי אל-כאילאני. למרות זאת המשיכו הבריטים בעת המלחמה ליישם את מדיניות הספר הלבן בעקביות: שערי הארץ נסגרו, הצי הבריטי נלחם בהעפלה ואוניות שביקשו להציל יהודים מהכיבוש הנאצי (כמו "סטרומה" ואחרות), הוחזרו למקום מוצאן ונוסעיהן מצאו את מותם - מי במצולות ים, מי במשרפות.
האשמות בשואה הן גרמניה הנאצית ובעלות בריתה. אבל הסיבה לכך שמספר בלתי ידוע של יהודים, אולי מאות אלפים, לא ניצלו ולא הגיעו לארץ ישראל קשורה לעמדתם של הערבים, שהצליחו לסגור את שערי הארץ בשעה הקשה ביותר לעם היהודי.

4. החינוך לחורבן

הטענות בדבר "זכות השיבה" של הפליטים הערביים וצאצאיהם אינן חדשות. אך יחד עם זאת קיים פער עצום בין התוכנית הנרקמת למימושה במערכת החינוך הפלשתינית, לבין הבנת משמעותה של תוכנית זאת על ידי ישראל והמדינות הדמוקרטיות, התורמות מאות מיליוני דולרים לקידומה. במשך שנים הולך ונבנה המתכון לאסון ההומניטרי הבא, במערכת ההופכת את ההטפה להתאבדות ורצח-עם לאידיאל חינוכי ולמטרה מדינית ראויה.
בספרו "למען הנכבה", חושף העיתונאי החוקר דוד בדין, כי אתוס ה"נכבה" והחינוך ל"זכות השיבה" זוכים לתמיכה לא רק מטעם הרשות הפלשתינית, אלא גם מטעם תומכים פחות צפויים שהתאגדו יחד תחת המטריה של סוכנות התעסוקה לפליטים של האו"ם, המוכרת גם בשם אונר"א. הסוכנות, שנוסדה לפני 62 שנה על מנת לסייע לפליטים הערביים של תש"ח, ממומנת על ידי 38 מדינות מרחבי העולם וזוכה לתקציב של יותר ממיליארד דולר. תקציב זה צמח לאחרונה בעזרת תרומות שנתיות של ארה"ב והאיחוד האירופי, המוסיפות לו יותר מ-460 מיליון דולר מדי שנה. בין התורמות המובילות לסוכנות, נמנות קנדה, יפן, נורבגיה ואוסטרליה.
הסיפור של פליטי תש"ח הינו סיפור יחודי בתולדות המלחמות. על אופן הטיפול בפליטים הערביים עמד החוקר והסופר ג'ון פיטרס בספרו 'מאז ומקדם'. טיפול זה הופך את כל בעיית הפליטים על פיה, וממחיש כי "הפליטים אינם הבעיה אלא העילה".
לפני כ-62 שנה סייעה אונר"א בהזנה של בין 450 ל-750 אלף פליטים. למעמד זה זכו לא רק ערביי ישראל המקוריים שטענו כי נושלו, אלא, וזאת בניגוד גמור לכוונה של פתרון בעיית הפליטים, גם צאצאיהם העתידיים. כך צמח המספר של ה'פליטים' המטופלים על ידיה לכ-4 מיליון איש, החיים ב-59 מחנות פליטים של אונר"א, הפזורים בגדה המערבית, בעזה, בירושלים, בסוריה, בירדן ובלבנון.
אונר"א הינה האחראית הראשית לתוכניות החינוכיות ולמערכת החינוך במחנות ומשקיעה יותר ממחצית תקציבה, כ-500 מיליון דולר, בבתי הספר. דובר אונר"א, כריסטופר גוניס, מספר, כי התפקיד החשוב ביותר שממלאת אונר"א בחיי הפליטים הוא במערכת החינוך: "באמצעותה אנו מחנכים יותר מחצי מיליון ילדים בארצות ערב ובשטחים שעל גבולות ישראל. בידי אונר"א, מסביר גוניס, "היכולת לחנך את הדור הבא של הילדים שיחיו בארצות הגובלות בישראל".
עם רשימת מקבלי המשכורת של אונר"א נמנים כ-7,000 מורים הפועלים בבתי הספר, רבים מהם חברי איגוד המורים של חמאס. התפעול של המערכת החינוכית נותר בידי מה שקרוי "הוועדות העממיות" המשתמשות במתקני אונר"א ובספרי הלימוד של "הישות המארחת" בכל אתר ואתר. בעזה ובגדה המערבית נעשה שימוש בספרי לימוד שהופקו על ידי הרשות הפלשתינית.
חוסיין קאדר, השר הממונה על נושא הפליטים ברשות הפלשתינית, מתראיין בגלוי ומסביר: "אנו נתייצב נגד כל נשיא שיחתום בשמנו על ויתור על זכות השיבה – אבו מאזן או כל נשיא אחר. זוהי זכות אישית וקולקטיבית... אם נשיא או בעל תפקיד פוליטי אחר יעשה זאת, אנו נמרוד בו ונהרוג אותו".
כאשר זאת הרוח הנושבת ממשרדו של השר הממונה על הפליטים ברשות, ומורים רבים משתייכים לארגון שקבע למטרה את השמדת ישראל, לא מפליא למצוא בחומרי הלימוד ובתוכניות בתי הספר הטפה גלויה להשמדת ישראל. הילדים לומדים שישראל כולה הינה שטח פלשתיני כבוש, הישראלים מוצגים כנחשים ורוצחים.
אחד הערכים החינוכיים המוטמעים בתכני הלימוד הינו הערך של "מות קדושים" וההקרבה העצמית, ערך המתואר בספר לימוד מדעי כסוג של שבועת חתונה. כאשר אונר"א מגייסת תרומות ומפיצה חוברות כרומו יוקרתיות אודות עבודתה במחנות הפליטים, היא אינה מספרת על ההטפה בספרי הלימוד, על הטקסטים, המסדרים והמצגות, כמו גם על ציורי הקיר והתמונות של השאהידים המוצגים לתלמידים בבתי הספר. אלו שהפיקו 41 תלמידים מתאבדים מתפוצצים, שרצחו 83 אנשים ופצעו 436.
אונר"א והמנהיגות הפלשתינית פועלים מאז תש"ח לא על מנת לפתור את בעיות הפליטים אלא על מנת לשמר את מצב הפליטות ולהרחיבו, ולהגשים בבוא העת את "זכות השיבה" על חורבות מדינת ישראל.

5. היסטוריון, קשרים והתקפות

ההיסטוריון הבריטי סימון סבאג-מונטיפיורי זכה לגישה בארכיונים מסווגים ברוסיה עבור ספרו "סטאלין: חצר הצאר האדום", שפורסם בתשס"ד ו"סטאלין הצעיר", שעתיד להתפרסם בקרוב. אבל כמו דברים רבים ברוסיה, זה היה עניין של קשרים.
לדברי מונטיפיורי, אחרי צאת ספרו "נסיך הנסיכים: חיי פוטיומקין", יועץ של פוטין הזמין אותו להסב עמו במלון בלונדון, על מנת לדון בשאלה האם פוטיומקין, בתור "מושל רודן או נאור", עשוי לשמש מודל טוב לחיקוי עבור פוטין. "החיים ברוסיה מבוססים כיום על פטרונות ועל היכרות אישית, לא פחות משהיו בתקופת שלטון קתרינה הגדולה", אומר ההיסטוריון.
אכן, מאז נפילת בריה"מ ובדומה למשאבים הטבעיים, גם הארכיונים עמדו פעמים רבות במרכז עסקאות רב-לאומיות מורכבות. אגב, שוחחתי פעם עם ארכיונאי, שהצביע על כספת נעולה ושאל: "למה לנו למכור נפט גולמי כשאנחנו יכולים לזקק אותו בעצמנו ולמכור אותו לחו"ל?".
ועכשיו ספרו החדש של סימון סבאג-מונטיפיורי, נינו של הנדיב היהודי הנודע סר משה מונטיפיורי, "ירושלים: הביוגרפיה - היסטוריה עדכנית של המזרח התיכון" מעורר מחלוקות באירופה. ההיסטוריון של סטאלין בחר הפעם בנושא הרגיש ביותר בעולם. אחרי שהות ממושכת בירושלים ובארכיונים על קורות העיר ומשמעותה ליהודים, לנוצרים ולמוסלמים, חיבר ספר עבה, כעין ביוגרפיה של אישיות היסטורית.
בספר מובעת הכמיהה של אירופה לירושלים מאז מסעי הצלב והחלום לחזור אליה. התמיכה האירופית בהחזרת מזרח ירושלים לפלשתינים אינה נובעת כל כך מדאגה לערבים כמו מן השאיפה לחזרה דרכם לירושלים, במטרה לצמצם את אחיזת היהודים בעיר. מונטיפיורי מזכיר, כי כל האימפריות ראו בירושלים מרכז העולם ושאפו לכבשה.
הביקורת על הספר מתמקדת במה שתואר כנטיה שלו לשייכה יותר ליהודים מאשר לאחרים. הפלשתינים כמעט אינם מוזכרים. הם מתוארים כצאצאים של הטורקים, שהאימפריה שלהם מסמלת את שקיעתה של ירושלים. הקשר של המוסלמים להר הבית ולירושלים נראה לאירופים מוזר, לעומת הקשר של היהודים ושלהם. מונטיפיורי עצמו מרגיש כמו בן בית בירושלים, כנין של סר משה מונטיפיורי, שביקר שבע פעמים בירושלים ובנה בה בתר"כ שכונה יהודית ראשונה מחוץ לחומה. "כצאצא של הנדיב הגדול, הוא מייחד חלק גדול ליישוב היהודי", כתב מבקר ב"וול סטריט ג'ורנל". מונטיפיורי ויהודים אנגלים, כמו הברון מאיר רוטשילד וצאצאיהם מהמעמדות הגבוהים באנגליה, היו קרובים לממשלה הבריטית. כבעלי השפעה, הכינו את הרקע לתמיכה הבריטית בחזרת היהודים לארץ ישראל בתחילת המאה העשרים.
היהודים מהמעמדות הללו שכנעו את הלורד ארתור בלפור להכריז ב-1917 על תמיכה בזכות היהודים לבית יהודי בארץ ישראל. ההיסטוריון כותב, כי מקור ההכרזה הוא בתערובת של אנטישמיות ופילו-שמיות, אהבת יהודים, שחשו במעמד השלטון הבריטי. התמיכה בהקמת המדינה היהודית נבעה מכמיהתם לירושלים, מאמונת השלטונות האנגליים ששליטה יהודית תקדם את שאיפותיהם, בדומה לאוונגליסטים האמריקנים כיום.