גיא ההריגה - באבי-יער. ק.בנימין

גיא ההריגה - באבי-יאר

שבעים שנה לטבח הנוראי, בערב יום הכיפורים תש"ב

70 שנה חלפו מאז ערב יום הכיפורים תש"ב, ימים ח' ו-ט' בתשרי. דמה של הנרצחים זועק מן האדמה, ד' יקום דמם. "אולי נהרוג את היהודים, ונודיע שזו פעולת-נקם" - הציע מפקד יחידת הקומנדו, שהשתתפה בכיבוש קייב, בספטמבר 1941, לאחר פיצוץ מיפקדת הצבא בעיר * כעבור שלושה ימים נאספו ארבע רבבות גברים, נשים וילדים יהודיים, והובלו לעמק באבי-יאר - שהפך לסמל של האיומה בשואות העם * משפטם של רוצחי היהודים בבאבי-יאר, שם ללעג את כבודם של הקורבנות: ההליכים המשפטיים נגד שני נאשמים בוטלו, בגלל "מצב בריאותם הלקוי" * משפטו של השלישי נדחה, משום שהוא סובל מכיב-קיבה * הנאשם האחרון נידון לשבע שנות מאסר בלבד * כל הפרטים

ק. בנימין

שבוע אחרי כיבושה של קייב, בירת אוקראינה, על ידי הנאצים, למחרת ראש השנה תש"ב, נפוץ בכל בתי העיר צו של המפקד הצבאי הגרמני, בגרמנית ואוקראינית, בזה הלשון: "כל היהודונים (ז'ידי), אנשים נשים טף, מחויבים לבוא ב-30 בספטמבר, בשעה 8 בבוקר, לרחוב מלניק פינת באבי-יאר. הבאים צריכים לקחת אתם צידה לשלושה ימים ובגדי חורף קלים. מי שלא יציית - ימות בירייה".
ההוראה להביא צידה לשלושה ימים ובגדי חורף קלים היתה מכוונת להטעות את היהודים, שלא יבינו את מטרת הצו הזדוני וימהרו לבוא למקום השמדתם. וכך היה. בין היהודים אפילו נפוצו שמועות, שהגרמנים מוכנים לשלחם לחבל חם, לקרים, לכן בגדי החורף צריכים להיות יותר קלים... כיהודים רבים, נתיני המדינות, שנכבשו על ידי הגרמנים בשנתיים הקודמות, נפלו גם יהודי קייב קורבן לתרמית הנאצית.

הפשע הנורא

במשרד ארעי, באחד הבניינים הציבוריים, שהוחרמו על ידי הכובשים הגרמניים, נערכה ב-26 בספטמבר 1941, התייעצות קדחתנית בין חמישה קצינים בכירים:
* גנרל-פלדמארשל וולטר פון-רייכנאו, מפקד האוגדה השישית בצבא הגרמני.
* אוברגרופן-פיהרר פרידריך יקלן, מפקד ה-ס.ס והמשטרה באיזור הצפון.
* בריגאדה-פיהרר פאול בלובל, מפקד יחידת הקומנדו המיוחדת א-4.
* קולונל פריץ אברהארדט, המושל הצבאי של העיר קייב.
התייעצות החירום נערכה על רקע שריפה ענקית, שהשתוללה במרכז העיר, יומיים קודם לכן - חמישה ימים אחרי שצבאות הרייך הצליחו סוף סוף לכבוש את קייב, כתום קרבות אדירים, שנמשכו ארבעים וחמישה יום - פוצץ מלון "קונטיננטל", בו קבע הגנרל פלדמארשל פון-רייכנאו את מטהו. מאות חיילים ואנשי ס-ס נהרגו בפיצוץ ובעת פעולות ההצלה, ומצב הרוח של המפקדים הנאצים היה בשפל המדרגה.
"צריך ללמד את אלה לקח!" - צעק פון-רייכנאו, שהיה ידוע כתומך נלהב בתורת הגזע הנאצית - "יש להוציא מראשם של תת-אנשים אלה כל מחשבה של התנגדות. עליכם למצוא מייד שיטה, שתובן בקלות על ידי החלאה הזאת".
בעוד הנוכחים מתווכחים ביניהם על דרך התגובה על ביצוע השריפה, פלט לפתע סטנדרטן-פיהרר פאול בלובל: "אולי נהרוג את היהודים, ונודיע שזוהי פעולת-נקם. כך נוכל לחסל שני זבובים במכה אחת".

רצח מתוכנן

הצעתו נתקבלה בהתלהבות על ידי כל הנוכחים. כבר למחרת היום נתלו בעיר מודעות ענק, שציוו על יהודי קייב להתייצב כעבור יומיים - ב-29 בספטמבר – בצומת הרחובות מלניק ודוקטורבסקייה. "יש להביא בגדים חמים, שמיכות ומזון למספר ימים, כי אתם תשלחו למחנות עבודה ולמקומות מגורים חדשים" - נאמר במודעות. (= במסמכים שהוגשו במשפטם, מופיעים 2 ההודעות, כשהודעה מס' 2 פורסמה לפני מודעה מס' 1 – ק.ב.).
הבוקר אור ל-30 בספטמבר 1941, בערב יום הכיפורים שנת ה'תש"ב. פינת באבי-יאר כבר נתמלאו רבבות אנשים ונשים וטף. חולים נישאו במיטות ובכורסאות, פעוטות בעגלות ותינוקות בחיקן של אמותיהם. נשים הרות, שכרסן בין שיניהן עמדו בשורה מיוחדת, בהשגחת רופאים ואחיות רחמניות. בראש השורה מפודול - השכונה היהודית המרכזית בקייב - צעד השו"ב הישיש בן התשעים, ר' אברהם מרדכי, חסיד סדיגורא ידוע, עטוף בקיטל וטלית ליום הכיפורים וספר תורה בידיו.
הכל חשבו, שאולי עוד תהיינה הרפתקאות, אבל החיים אינם בסכנה... כאשר הגיעה הקבוצה הראשונה לפינה הנידחת בגיא באבי-יאר, ציוו עליהם השוטרים האוקראינים המתנדבים, שרוביהם היו דרוכים, להתפשט ולרדת ערומים למטה - לערוץ. שם עמדו משני הצדדים מקלעני ס-ס וירו עליהם ועל אלה שאחריהם. שלושה ימים בלי הרף ירו, עד שהשמידו יותר מארבע רבבות - כמעט כל יהודי קייב.
לפי הרישומים של הגרמנים, הופיעו במקום הריכוז 33,771 גברים, נשים וילדים. מפקדי היחידות המיוחדות של הס-ס הוכיחו את יעילותם הרבה במבצע הנקם נגד יהודי קייב. הם התארגנו במשך יומיים בלבד, ומקום ההרג היה מוכן.
לא הרחק מן העיר, ליד בית הקברות היהודי "לוקיאנובקה", נעצרה היחידה, שהופקדה על חיפוש מקום מתאים, ומפקדה קבע: "זהו זה". ובעמדו על גב הגיא הארוך והצר, הוסיף: "זה מקום אידיאלי".
המקום "האידיאלי" הזה, היה ידוע בין יהודי קייב, בשם "באבי-יאר".
היום מקפלות בתוכן שבע אותיותיו של שם זה את האימה, הטרגדיה והשואה של יהודי אירופה. הגיא החולי בשולי העיר קייב, מסמל יותר מכל את הרצח ההמוני המתוכנן, שבוצע בדם קר על ידי אנשי "הגזע העליון". ומקום זה מסמל יותר מכל את הטירוף והאכזריות של אלה, הטוענים כיום, כי לא היו אשמים, או שאינם זוכרים מאומה.

עוזרי הרוצחים רקדו

הקרבנות נפלו איש על אחיו. רבים מהם לא מתו תיכף. אלא שטופי דם התענו תחת שכבות כבדות של גופות מתים, מצב של גסיסה, ימים מספר, עד שיצאה גם נשמתם. אחרי ימים אחדים כיסו הרוצחים את הגיא בעפר. אולם לפני בריחתם מן העיר הציתו מדורות גדולות ליד מקום השחיטה, והציעו לתושבי העיר להוציא את גופות "הז'ידים" מן הגיא ולשרוף ואותן, לבל יוודע הפשע הנורא הזה לעולם.
הרבה מתנדבים ואוקראינים מלאו ברצון את בקשתם של הנאצים; המדורות בערו חודשיים וסביבו שתו עוזרי הרוצחים וודקה ורקדו "הופאק".
קייב היא "אם הערים הרוסיות" גם אם האנטישמיות הרוסית. הפוגרום הראשון ברוסיה, בתשרי תרס"ה, כנקמה ביהודים על הקונסטיטוציה שהוכרח הצאר לתת לעמו - היה בקייב. אגודת "המאה השחורה" של שונאי ישראל מצאה לעצמה מקום קבוע בקייב, ואחרון אחרון, קייב היתה העיר שבה צצה ופרחה בניסן תרע"א פרשת בייליס, עם מאתיים עדים, מומחים ועוזרים של הקטגוריה, אשר "ראו במו עיניהם" איך רצח היהודי מנדל בייליס את הילד הנוצרי אנדריי יושצ'ינסקי, ומצץ את דמו בשביל מצות לחג הפסח...
על קברו של הילד בבית הקברות בקייב הוצב שלט: "עונה למוות ע"י הז'ידים"
הנער שנרצח על ידי קבוצת פושעים והאנטישמים העלילו על בייליס שהוא רצח את הנער, לאחר מעצר וחקירה של שנתיים, זוכה בייליס מאשמה ואף עלה לארץ ישראל עם משפחתו בשנת תרע"ד. לאחר מכן היגר לארה"ב. הוא נפטר בתרצ"ד.
למעשה, הרבה אוקראינים, תושבי קייב, לא עמדו מן הצד נוכח היהודים ששרדו ובנס לא נפלו במלכודת גיא הצלמוות. שכניהם הלשינו למשטרה והאומללים הוצאו ממחבואיהם להורג "לפי צו", במקום שנמצאו.

תפילה חרישית

קשה, ואולי לא ניתן, לתאר את אשר אירע ביומיים אלה בגיא ההריגה ליד קייב. אחד מעדי הראייה, מהנדס גרמני, שהופיע בעת משפטו של פאול בלובל, סיפר: "היהודים הגיעו קבוצות-קבוצות, ונעצרו ליד אחת הגבעות בכניסה לגיא, כשהוא עצמו נסתר מעיניהם. הם קיבלו פקודה להתפשט ולצעוד קדימה. כך הובלו לגיא עצמו, ואולצו לשכב כשפניהם כבושות בעפר, ואנשי היחידות המיוחדות עברו בין השוכבים והרגום ביריות בעורפם.
"המבוגרים התפללו חרישית, והילדים בכו. האמהות קירבו את תינוקיהן לחיילים, וביקשום לכוון היטב, כדי לחסוך מהם את סבל הגסיסה. כאשר היתה קרקעית הגיא מכוסה כולה בגוויות, נאלצו הבאים אחריהם לשכב על חבריהם. וכך הלאה - שיכבה אחר שיכבה".
כל אותן שעות ישבו מתכנני ההרג על אחת הגבעות המשקיפה על באבי-יאר, ועקבו בעניין אחר הנעשה. פעם בפעם אף ירדו קציניהם מה"אולימפוס", כדי לדרבן את אנשיהם.
עם מפקדי היחידות, שעקבו אחר הנעשה לצד מפקדם, ואף התערבו בטבח עצמו, נימנו גם קולונל רנה רוזנבאור, מפקד הגדוד העשירי, השטרומבן-פיהרר מרטין בסר, השטרומבן-פיהרר אנגלברט קרויצר - שניהם מפקדי יחידות מיוחדת בגדוד העשירי של הס-ס - ופוליציי אוברמייסטר פריץ פורברג, מפקד הגסטפו באיזור.
הטבח ארך כשתי יממות, והגיא התמלא בגוויות. הגרמנים כיסו את הגיא בשכבת עפר - קבר אחים לארבע רבבות גברים, נשים וטף. לאחר המבצע הודה גנרל פרידריך יקלן לאנשיו על היעילות והמהירות, בה ביצעו את המשימה, ולמחרת הטבח הזמין את מפקדי היחידות לסעודה...

מאתיים אלף יהודים

ביום שחרורה של קייב מן הנאצים יצאו מן החורים והמרתפים רק 22 יהודים, רובם נשואים לאוקראיניות. בברלין יצאו ממחבואם ביום שחרורה 7000 יהודים! בגמר המלחמה חזרו לקייב היהודים שנשארו בחיים - אלה שברחו לפני השחיטה ואלה שהתגייסו לצבא האדום ולא נפלו בשדה הקרב - עם משפחותיהם יותר ממאה אלף נפש. הם חזרו לבתים שעזבו בימים הראשונים של המלחמה ואליהם נספחו רבבות יהודים מהערים והעיירות שנמחקו על ידי הנאצים מן המפה, שגם להם היו זכויות של בנים-גיבורים.
העיר קייב אחרי המלחמה שוב נהפכה לקהילה יהודית גדולה. לפי נתוני הסטטיסטיקה, גרו בה יותר ממאתיים אלף יהודים. כמובן, מלבד, בית הכנסת היחיד בשכונת פודול, לא היה שם, כמו בכל האימפריה הקומוניסטית שום סמל של חיים רוחניים יהודיים.
לפני המהפכה הבולשביקית בתרע"ז היו בקייב 27 בתי כנסת לאוכלוסיה יהודית של 50 אלף נפש. שני בתי הכנסת בעיר, היו הגדולים והמפוארים ביותר באוקראינה. על סף מלחמת העולם השנייה, כאשר האוכלוסייה היהודית בעיר מנתה רבע מיליון, נשארו רק שלושה. בתי הכנסת הגדולים היו לתיאטרונים ומועדונים ואחרי המלחמה, החזירו ליהודים בית כנסת אחד, ברחוב צ'קאוויצקי מספר 29. הוא מכיל בקומה הראשונה כחמש מאות מתפללים, ולמטה, במרתף, מאתיים. בימים הנוראים היו צובאים בחצר כשלוש מאות איש נוספים.
בבית הכנסת בקייב לא התקיימו פעולות אחרות מלבד שימושו כבית תפילה ואזכרה, שהרי הימים הנוראים הם גם ימי אזכרה לקדושי באבי-יאר.

ה"עונש"

מה עלה בגורלם של מתכנני רצח יהודי קייב ומבצעיו, הקצינים הבכירים ומפקדי היחידות, שביצעו את הרצח ההמוני?
* גנרל פרידריך יקלן הוצא להורג בעיר ריגה בשנת תש"ו.
* קולונל פאול בלובל, האיש שהגה את הרעיון והיה האחראי הישיר לביצועו, הוצא להורג בשנת תשי"א בלנדסברג שבגרמניה. הוא נאבק במשך שנתיים על חייו, כשהוא טוען, בין השאר, כי בימי הרצח בבאבי-יאר כלל לא היה בקייב.
* גנרל פלדמארשל פון-רייכנאו מת בכסלו תש"ב, מהרעלה מיסתורית בחזית הרוסית.
* בריגדיר אוטו ראש הועמד לדין בגרמניה בשנת תש"ח, בעת משפטי הפלוגות המיוחדות של הס-ס; אולם הוא שוחרר אחר שהשופטים קבעו, כי הוא "בלתי כשיר לעמוד לדין".
באלול תש"ל נסתיים בעיר רגנסבורג משפטם של קולונל רנה רוזנבאור, שטרומבן-פיהרר מרטין בסר, שטרומבן-פיהרר אנגלברט קרויצר ופוליציי-אוברמייסטר פריץ פורסברג. המשפט נערך חודשיים, ובמהלכו שם ללעג את כבודם של הקורבנות והפך לשערורייה.
רנה רוזנבאור, שהיה בתש"ל בן 82, ודי בריא, כלל לא הופיע לישיבות, ובית הדין ביטל את ההליכים המשפטיים נגדו, בגלל "מצב בריאותו, שאינו מאפשר את העמדתו לדין". וכך חי אז מפקד גדוד הרוצחים בשקט ובשלווה, ונהנה מקיצבה חודשית, ששולמה לו על ידי שלטונות גרמניה.

טענה מחרידה

מרטין בסר, שהיה בתש"ל בן 79, אומנם ישב על ספסל הנאשמים בתחילת המשפט; אולם, לפי בקשת סניגורו, החליט בית הדין, כי הוא אינו כשיר לעמוד לדין, וביטל את הליכים המשפטיים נגדו. לעומת זאת, החליט בית המשפט, שהוא יוכל להופיע כעד. משפטו של פריץ פורברג, שהיה בתש"ל בן 66, נדחה לפי שעה, משום שהוא סבל מקיב-קיבה.
וכך נותר על ספסל הנאשמים אנגלברט קרויצר, שהיה בתש"ל בן 56. מרבית העדים, שהופיעו בחקירות המוקדמות, הצביעו עליו כעל אחד הרוצחים האכזריים ביותר בטבח בבאבי-יאר. הם סיפרו, כי הוא האיץ באנשיו, והדגים בפניהם כיצד לירות, כדי להשיג יעילות מירבית. אחד העדים סיפר, כי בטרם מותה, ירקה אשה אחת על מגפיו של קרויצר. הקצין הנאצי משך אותה והוציאה מתוך השורה והרגה באקדחו.
וגזר דינו? - שבע שנות מאסר. בית המפשט מצא אותו אשם ב"סיוע לרצח" בלבד. ובאשר למקרה עם אותה אשה, טען סניגורו, ד"ר ריכרד פמסל, כי גם כאן היה "סיוע לרצח" בלבד. שכן היא היתה נהרגת ממילא כעבור זמן קצר. בית המשפט קיבל טענה מחרידה זו. "לא מן הנמנע" - נאמר בפסק הדין - "כי במסגרת הפעולה, היתה האשה מוצאת את מותה".
ובית המשפט לא שכח להפחית מעונש המאסר את תקופת החקירות ושליש משבע השנים, עבור התנהגות טובה כמובן.

"עמדה משוחדת"

סניגורו של קרויצר התנהג בעת החקירה המוקדמת והמשפט עצמו, בצורה שאינה הולמת איש-חוק. במהלך המשפט הסתבר, כי הוא איים על עדים שנחקרו, כדי שישנו את עדותם. אחד העדים סיפר, כי ק. בונלי, כלתו של הנאשם, המתגוררת באיטליה, ביקרה בביתו ודרשה ממנו לרכך את עדותו.
עדים אחרים, ואף אחד השופטים, סיפרו כי אלמונים פנו אליהם ואיימו על חייהם. והסניגור אכן נאלץ להודות, שמסר את שמותיהם וכתובותיהם של כעשרים עדים, ושל המושבעים, לק. בונלי ו"ידידים אחרים".
אך בזאת לא תמו ההתרחשויות המוזרות, שאירעו במהלך משפט רגנסבורג. אב בית הדין, ד"ר מאכסימיליאן קוצר, נאלץ לפרוש מהמשפט בשלבי סיומו, משום שהסניגור האשים אותו ב"נקיטת עמדה משוחדת". היה זה אחרי שאב בית הדין אמר, כי "אינו יכול להתייחס באמונה מלאה לתעודה רפואית, שהוצגה לו, ובה נקבע, כי מצב בריאותו של קרויצר אינו מאפשר את העמדתו לדין".
התובע הכללי, ד"ר  אלפרד שמוקר, שהכין את המשפט במשך חמש שנים, עשה מלאכה קשה וטובה; אולם, הוא היה חסר אונים נוכח העובדה, שרבים מהעדים שינו את עדותם מעת עמידתם בחקירה המוקדמת ועד הופעתם בבית המשפט. לפתע טענו, כי אינם זוכרים בדיוק את אשר התרחש לפני שלושים שנה, ומי בדיוק היו מבצעיו של הרצח ההמוני.
"אני יודע" - אמר ד"ר שמוקר בנימה של ייאוש - "שמתרחשים כאן דברים מוזרים, אך מה אוכל לעשות". ומה באמת הוא מסוגל לעשות, נוכח עדותו, למשל, של הנס וייסבאך, חבר הפרלמנט הגרמני, מטעם המפלגה הנוצרית דמוקראטית?
וייסבאך הופיע כעד ההגנה. הוא עצמו היה קצין בס-ס, וידידו של אנגלברט קרויצר. בעדותו הוא אמר, בין השאר: "בצעירותי הייתי נאצי מתוך הכרה. בניגוד לאחרים, הרוצים לשכוח כי לבשו את החולצה החומה, אני איני שוכח זאת". ובהתייחסו למשפטים נגד פושעי המלחמה הנאצים, אמר בנימה של ביטול: "הגיע הזמן לשים קץ לשטויות האלה".
אכן. זה היה החוק והצדק נוסח גרמניה 1971, בסיום המשפט.

יקום ד' נקמת דם עבדיו השפוך.