בבארדיטשוב עבר והווה / ק.בנימין

עבר והווה / ק. בנימין

1. בבארדיטשוב בעבר

בגליון ערב יום הכיפורים של 'המודיע', התפרסם סיפור מדהים של מ. יהודאי, 'שיחה של זקן. בין השאר, נכלל בו הסיפור הידוע, שיום אחד לפני יום הכיפורים ציוה פעם הרב הקדוש רבי לוי יצחק מברדיטשוב להכריז בבית הכנסת שמחר, בערב יום הכיפורים, יישב משך כל היום לקבל "פיתקאות" מכל אחד, וכל מי שירצה יוכל לבוא אליו בבקשתו ו"להזכיר" עצמו, בתנאי שעבור כל נפש יביאו לו שתי פרוטות. ואכן, בבוקר ישב הרב על כסאו ליד השולחן וכמעט כל אנשי העיר באו עם "פיתקאות", חצי השולחן היה מלא עם פיתקאות, וחצי השולחן עם מטבעות של נחושת בנות שתי פרוטות.
לפנות ערב, כשכל הקהל כבר בא לבית הכנסת לתפילת "כל נדרי" והרב עדיין לא בא, שלחו את השמש שילך לקרוא לרב והרב השיב לו, כי ישנם עוד אנשים שצריכים לבוא עם "פיתקאות". עמד השמש והמתין, ובתוך כך באה אשה אחת ו"פיתקא" בידה ושמה על השולחן שתי פרוטות, אמר לה הרב שלא יקבל את ה"פיתקא", כי כתוב בה שמות של שתי נפשות ומגיע לו עוד שתי פרוטות. אמרה האשה: "רבי הקדוש! כל היום הלכתי לחפש הלוואה והשגתי את שתי הפרוטות ויותר אין לי, ומה אני יכולה לעשות? והרב אמר לה שוב, שפחות מזה אינו יכול לקבל. אמרה האשה: "יש לי עצה, אני מפקירה את עצמי, ושתי הפרוטות יהיו עבור הבן יחיד שלי. לקח הרב את ה"פיתקא" בעצה זו והלך בזריזות לבית הכנסת, ובכל הדרך צעק בקול רם: "אני הולך בעצתה של האם היהודיה, להפקיר את עצמה ובלבד להציל את הילד".

2. באודסה בהווה

בהתאם לקטע הקודם, אביא את מה שסיפר לי הרב אברהם וולף, שליח חב"ד ורבה של אודיסה בלשונו: "לפני מספר שבועות צלצל מכשיר הטלפון במשרדי ועל הקו היה אחד מראשי הפוליטיקאים באוקראינה, יהודי במוצאו, אך לצערי לעת עתה די רחוק מקיום מצוות מעשיות, ואם אינני טועה כמעט מעולם לא דרכה כף רגלו בבית כנסת.
אדם זה שנולד, חונך וגדל תחת המגף האדום, בבתי הספר הקומוניסטיים, היה חבר הנוער הקומוניסטי, למד באוניברסיטאות הקומוניסטיות, היה חבר במפלגה הקומוניסטית, וגם הספיק לעבוד בשנות הקומוניזם באחת העבודות המשפיעות בעירו, ואולי ניתן לומר זאת לזכותו שיתכן ובגלל זה הוא עדיין מעט רחוק מיהדות ומקיום מצוות. כיום הוא, כאמור, מראשי הפוליטיקאים האוקראינים, והנה הוא מתקשר אלי ומספר לי, שביקר לפני כשבוע בעיר הולדתו באוקראינה והגברת שגרה כיום בבית בו הוא נולד וגדל סיפרה לו, שלא מזמן הם החליטו לשפץ את הבית בו הם גרים בין היתר החליטו להחליף את הדלת הראשית של הבית, 'הבית אותו בנה אבי זכרונו לברכה', מספר לי האיש ותוך כדי החלפת הדלת נשברה מסגרתו ומתברר שבתוך המסגרת היתה טמונה מזוזה,
'מתברר, רבי', מספר לי האיש ודמעות חונקות את גרונו, 'שאבי ז"ל, שתמיד חשבתי שהיה איש לא דתי – 'קומוניסט טוב', היה אדם דתי, שפחד להראות זאת, עקב השנים הקשות והרדיפות בהן חי, ולכן שם מזוזה בביתנו אך הטמינה כך שאפילו לא ידענו מזה'. כאן פרץ האיש בבכי. המתנתי עד שנרגע מעט, ואז המשיך ואמר לי: 'רבי, אני רוצה לקבוע את המזוזה הזאת בביתנו, זו המורשת שלי וכך אני רוצה לחיות...'.
מספר שבועות לאחר מכן, לפני מספר ימים, נכנסה אשה מבוגרת לבית הכנסת חב"ד באודסה, הביאה לי שקית נייר עם מזוזה ישנה בתוכה וביקשה ממני,: 'רבי, תן לי בבקשה מזוזה חדשה, המזוזה הזאת כבר ישנה מדאי', מאחר והייתי עסוק בין משהו אחד חשוב למשנהו, נתתי לה מזוזה חדשה וביקשתי מאחד השלוחים בעיר, שיקפוץ לביתה לקבוע לה את המזוזה החדשה, ואת השקית שהגברת הביאה לי דחפתי בכיס החליפה ורצתי לי לפגישה חשובה.
אני חייב לציין, שכבר ראיתי במהלך 19 שנות שליחותי באוקראינה הרבה מראות מרגשים, אחד מרגש מן השני, מראות של מסירות נפש, מראות של לב יהודי חם, מראות של יהודים שנראה עליהם שאך הרגע יצאו מבית מדרשו של הבעש"ט. לפעמים אני חושב לעצמי, איך עדיין לא יבש אצלי מעיין דמעות ההתרגשות?

3. התדהמה שבמזוזה

ממשיך הרב וולף בסיפורו: "מספר דקות לפני תפילת ערבית באותה היום פתחתי את השקית ופשוט לא האמנתי למראה עיני, 'דבר כזה גם אני עוד לא ראיתי', בתוך השקית עמדה לה מקופלת כמזוזה עם האותיות 'ש-ד-י' מקדימה –מ מזוזה כתובה כולה בכתב יד ועט כחול על נייר מחברת...
כשדמעות זולגות על לחיי ניסיתי לדמיין לעצמי את אותן שנות האימה באודסה. יושב לו בביתו יהודי חרדי, החרד לנפשו לא פחות ממה שהוא חרד לגופו, 'מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה', רבנים נעלמים, סופרים נרצחים, מורי הוראה נכלאים ל'תמיד', אין מזוזה אחת לרפואה בכל אודסה, 'אך איך יהודי יכול לגור בבית ללא מזוזה, איך יישן ילדי הקטן בלילה בבית ללא מזוזה?', הוא שואל את עצמו. בבית עצמו החביאו כבר מזמן כל סממן יהודי למקרה של ביקורת בלתי צפויה – או יותר נכון צפויה, אין אפילו ספר להעתיק ממנו נכון את נוסח המזוזה כפי הנראה מהטעויות בטקסט.
יושב לו יהודי בחושך, הילדים כבר ישנים לאחר שקראו בשקט בשקט "שמע ישראל", הם יודעים שלא מספרים על זה ב...שקאלע [בבית הספר], זה סוד שרק אבא יודע עליו, האשה יושבת בחדר אחר עם כוס תה וחשש גדול בלב, אך בזכרון היא מנסה לדלות איזה משפט או סיפור יהודי ששמעה מאביה ז"ל, והוא, אבי המשפחה שלא מבין איך נשארים גם יהודי וגם בחיים, יושב ליד השולחן הקטן עם וילונות מוגפים ואומר לעצמו 'כאשר אבדתי אבדתי' וכותב מתוך זכרון מעורב בפחד את 'מזוזת חייו' שאותה יתקין ביום אחר, במקום בו לא ימצאוה לנצח...
כשהתעוררתי מדמיוני, החזן כבר סיים את אמירת 'אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבוא' ואני הרמתי את עיני לשמים ושאלתי 'היש לך עוד עם שכזה? האם יש עוד עם שכל כך הרבה מסר את נפשו בעבור שמך הגדול ועדיין עומד הכן לעשות הכל למענך?
עכשיו לאחר 'כפרות', כמה דקות לפני שחרית, וכמה שעות לפני תחילת היום הקדוש, אני יודע, מסיים הרב וולף, שהשנה לתפילת כל נדרי הקהילה היהודית באודסה תלך בעצתו של אביו של אותו יהודי שטמן את המזוזה עמוק בתוך מזוזות הדלת, ובעצתה של אותה אשה בבארדיטשוב, שאמרה לעצמה: "להפקיר את עצמי ובלבד להציל את הילד"...

4. חסר דת או חסר בית

סופר ישראלי, שכבר עבר את גיל השמונים, טען בבית המשפט הישראלי, שאינו רוצה עוד להיות רשום כיהודי במרשם האוכלוסין אלא כחסר דת, והצליח לשכנע. בכך הוא ממשיך את מאבקם של ה"כנענים", או "העברים הצעירים" בשמם הרשמי, ושל הארגון למניעת כפיה דתית, שלחמו בשעתו נגד, מה שהם הגדירו, הכפיה הדתית במדינה על אזרחיה.
בקשתו ממשרד הפנים להרשם כחסר דת, היא לאות הזדהות עם נכדו היחיד. הסופר הישראלי נשוי לנוצרית, לכן בנותיו רשומות כנוצריות ונכדו נרשם כחסר דת. "אם נכדי לא יהודי - גם אני לא רוצה להיות כזה" – זו הלוגיקה שהנחתה את הסופר הישראלי בעתירה שהגיש לבית המשפט המחוזי בתל אביב.
כאמור, הסופר הזה אינו הראשון שהגיש עתירה למחוק את היהדות מתעודת הזהות שלו. הראשון היה פרופ' עוזי אורנן, יושב ראש עמותת 'אני ישראלי', ואחיו של יונתן רטוש, מייסד התנועה הכנענית שתבעה התנתקות מוחלטת של המדינה מכל סממן דתי.
אגב, הלה הזעיק את חבריו ואוהדיו להתייצבות לתמיכה בו, בשדרות רוטשילד, על רקע פסלו של מאיר דיזנגוף הרכוב על סוס, וחבל לציין כמה באו לכבודו. מה פשר מיעוט התמיכה הציבורית ברעיון הנשגב? אחת התשובות לשאלה היא, שרובם הגדול של אזרחי ישראל החליטו, שישראל תשאר מדינה יהודית.
אולי הצעקנים הללו, בעבר ובהווה, יקחו לדוגמה את וולטר הצרפתי, אבי אבות הרעיון של הפרדת הדת מהמדינה. הוא לחם בנצרות, הוגלה מארצו, וחזר ולחם, אבל לא יילל באוזני איש שחייבים לו דבר ולא נותנים לו. להיפך: הוא לא רצה שהמדינה תעניק לו זכויות, אלא שהוא זה שיעניק למדינה את הזכות להעניק משהו בכלל.

5. תקדים ה"כנענים"

מיד עם הקמת המדינה, היו לא מעטים שהטילו "פצצת זמן" הטרידו ונעלמו. אחד מהם היה סא"ל בנימין שליט, קצין בחיל הים, שפנה לבג"צ בדרישה לרשום בתעודת הזהות את ילדיו בסעיף הלאום: ישראלים. זכה בבג"צ וכעבור זמן מה נסע מעבר לים, לקנדה, הוא כבר לא בחיים.
לכנענים ולישראלים ראוי שיידעו על התקדים של המשומד אוסוולד רופאייזן, המפורסם בשם האח דניאל, שנמנה על ניצולי השואה. סיפור חייו הוא תיאולוגי, פסיכולוגי, מהפוליטי ומשפטי מאוד. פרשת חייו התפרסמה לפני שנים בספר ומחבר הספר הסתפק במה שסיפר לו רופאייזן על הקורות אותו במלחמת העולם השניה וריפד את סיפורו בפרטי-רקע היסטוריים.
רופאייזן נולד כיהודי, התחנך וחש כציוני. במלחמה הצליח להתחפש לפולני, עבד כמתרגם אצל שלטונות הכיבוש הגרמניים ובתור שכזה עלה בידו להציל את חייהם של יהודים רבים בעיר מיר, בבילרוס. בתוך כך נחשפה זהותו והוא ברח. זה סיפור שכולו הרפתקה, תעוזה ומזל. בשלב מסוים מצא רופאייזן מקלט במנזר, ועם הזמן אימץ לו את הדת הנוצרית.
אחרי המלחמה התיישב במנזר הכרמליסטי בחיפה. אחיו עלה ארצה לפניו וחי כישראלי לכל דבר. רופאייזן ביקש אזרחות ישראלית, בהתאם לחוק השבות. הוא טען, כי חרף העובדה שהתנצר נשאר בן נאמן ללאום היהודי, ציוני המבקש לקשור את גורלו במדינת ישראל.
בג"צ החליט, כי חוק השבות אינו חל על אדם שהמיר את דתו. רופאייזן הורשה לחיות בישראל עד סוף ימיו. לצערינו ולבושתינו אנשים רבים קוראים את הברית החדשה בלי להמיר את דתם. רופאייזן סבר שסבלו של העם היהודי זהה בסבלו של אותו האיש, ולדבריו המעבר שלו לנצרות לא היה כרוך בבריחה מהיהדות כי אם להיפך, דרך למציאות תשובות לבעייתו כיהודי.
נסיונו של רופאייזן לזכות באזרחות ישראלית על יסוד חוק השבות, שב והעמיד את מדינת ישראל בפני הצורך להגדיר במונחים משפטיים מדוייקים מיהו יהודי.
תקופה ארוכה הטריד הפרופ' עוזי אורנן, במיוחד בתקשורת, בחסות עמותה שהקים לשם כך, בדרישה להכיר בו ככנעני. הוא לא הסתפק בזהותו הישראלית. הוא לא נעלם לחו"ל, אך אחת מנכדותיו התחתנה עם חסיד ברסלב ומתגוררת ב'מאה שערים' ירושלים. הסב, במופגן, לא השתתף בנישואיה.

6. "אני מחליט מיהו יהודי"

‏מי היה קרל לואגר, ראש עיריית וינה לפני 100 שנה? אם לא נדע, לא נבין את ה"נקמה" שבהקמת עוד ישיבה בווינה, בירת אוסטריה.
לואגר היה פוליטיקאי אוסטרי, ראש העיר של וינה בשלהי תקופת קיסר האימפריה האוסטרו-הונגרית פרנץ יוזף. הוא היה ממייסדי המפלגה הנוצרית-סוציאלית האוסטרית. צידד באידיאולוגיה גרמנית-לאומנית ויצא נגד בני הלאומים האחרים בקיסרות. הוביל קו אנטישמי, והאשים בין היתר את היהודים בהידרדרותה הכלכלית של וינה.
בתעמולתו פנה בעיקר לבני המעמדות הנמוכים בווינה, וניסה להסיתם נגד היהודים בעיר, שרובם היו שייכים למעמד הבינוני המשכיל. הקיסר פרנץ יוזף תיעב אותו ודחה שלוש פעמים את אישור מינויו לראשות העיר וינה. דרך אגב, היו לו מספר ידידים יהודים, וכנשאל כיצד מתיישבים הדברים עם עמדותיו, ענה: "אני מחליט מיהו יהודי!".
יש הרואים בו את מבשר הנאציזם. בעזרת הכריזמה שלו וכשרונו הדמגוגי, השפיע על אישים רבים ובהם על היטלר ימ"ש. בספרו מיין קאמפף כתב היטלר, כי לואגר היווה מודל לתוכניתו האנטי-יהודית (הן באידיאולוגיה שלו והן בכשרון התעמולה שלו). בשנים שלאחר מכן נודעה ללואגר השפעה רבה על האופן שבו קיבלו תושבי אוסטריה את חוקי הגזע של היטלר.
אם תגיעו לישיבת וינה, תבחינו שעל הבנין העתיק, מתקופת לואגר, מתנוסס שלט הנצחה לראש העיר, וזו נקמה מתוקה. בחצר הישיבה רוכזו לפני כשבעים שנה אלפי יהודי וינה בדרכם לגטאות ולמחנות ההשמדה. שונאי ישראל חשבו להפרד מהם כאן לנצח, וכעת חזרו למקום כדי להשמיע את קול התורה הנצחי.
צר לציין, שעל מקום קברו של בעל ה'אור זרוע' זי"ע הקימו האוסטרים את בית האופרה המפורסם שלהם. אזי "מגיע להם" שתוקם באוסטריה ישיבה על שמו של אחד מגדולי ישראל שבכל הדורות - בעל האור זרוע.

7. רדיפת היהודים בתוניסיה בתקופת השואה

תוניסיה לא היתה היחידה מחוץ לאירופה שאליה הגיעו הנאצים במסגרת "הפתרון הסופי". כך למשל נעלם רוב הקהילה היהודית בלוב, גם יהודי סלוניקי הועלו ברובם על רכבת, שעלתה על אותה מסילת ברזל שדרכה היו שולחים יהודים פועלי נמל סלוניקי את הסחורה מהאוניות לרחבי אירופה. עתה מצאו עצמם היהודים על אותן המסילות באותן רכבות משא, שבקושי יכלו להכיל בהמות, בדרכם למחנה שנקשר מכל יותר למוות, מחנה אושוויץ. מקהילת סלוניקי לא נותרו אלא מתי מעט, כך גם מקהילת לוב.
במסגרת תוכנית "הפתרון הסופי", לא חפצו הנאצים רק בהשמדת היהודים המצויים באירופה, אלא גם, למעשה, בחיסול כל העם היהודי בכל תפוצותיו. ניתן להצביע על כמה מקרים וראיות בנושא.
הראיה הראשונה לכך שמטרת הנאצים היתה רצח העם היהודי בכללותו, נמצאת ביחסם של הנאצים ליהודים כגזע אחד, השולט בעולם.
לפי נאום שנשא הצורר היטלר עצמו באוזני אאוגן קווטרניק, ב-21 יוני 1941, בל תהיה מדינה שתארח ולו משפחה יהודית אחת, כי "זה יהיה הבסיס לחתרנות חדשה". בה-בעת, היו אנשיו שוקדים על תוכניות ה"שמורות": לכתחילה, רצו לעודד הגירת יהודים מגרמניה לישראל, אפס בהמשך הזמן נתרצו לפתרון קשה יותר: ריכוז היהודים ה"שמורות": ההצעה הראשונה היתה איזור לובלין, שהיה משופע ביצות והושם תחת פיקודו של אודיליו גלובוצ'ניק, נאצי אכזרי במיוחד. הנאצים קיוו אפוא, שהיהודים יכלו במיתה "טבעית" בשמורה הסגורה. התוכנית הבאה, שמורת מדגסקר, נועדה להכיל כ-20 מיליון יהודים (ומנין יהודי אירופה בוואנזה היה רק 11 מיליון), ועוד היתה מיועדת לשימוש באסורי מדגסקר כ"בני ערובה" במאבק עם יהדות ארצות הברית.
בוועידת ואנזה, מנה הצורר אייכמן את יהודי אירופה לארצותיהם. ברם, ברשימה ההיא נכללו יהודי צפון אפריקה במנין יהודי צרפת, וכן נכללו כלל יהודי ברית המועצות, יהודי ארצות בנות-ברית או נייטרליות (שווייץ, איטליה, פורטוגל) ויהודי ספרד, טורקיה, אנגליה ואירלנד. יתירה-מזאת, באלבניה היו רשומים אך 300 יהודים, וההקפדה עליהם מראה היטב את כוונתם של הנאצים להשמידם עד-אחד בם.
התעמולה הנאצית פעלה ברחבי העולם, וכיוונה לעשות נפשות במערכה כלל עולמית נגד היהודים. כך למשל, היה מבצע ברנהרד מכוון נגד יהודי בריטניה, שכן כוונתו היתה להוכיח לבריטים שהם אכן נלחמים את מלחמת היהודים.
תוניסיה היתה גם היא תחת משטר וישי, עם אותן הגבלות כמו במרוקו ואלג'יריה, לאחר נפילת צרפת ב-1940. בנובמבר 1942 עבר השלטון בתוניסיה לגרמנים. הנאצים הקימו יודנראט מקומי, לקחו בני ערובה, החרימו את רכוש היהודים והטילו על הקהילה עונשים כספיים כבדים. הקהילה נדרשה לספק את צורכי הצבא הגרמני, ובית הכנסת בבירה תוניס, הפך למחסן גרמני. היהודים סומנו בטלאי הצהוב, ארבעת אלפים יהודים נשלחו למחנות ריכוז בתוניסיה ומעטים גם נשלחו למחנות ההשמדה. יהודים רבים נורו למוות בבתיהם, הומתו בצעדות מוות, רעב, מחלות והפצצות. תוניסיה שוחררה על ידי בנות הברית במאי 1943, והושם קץ לרדיפת היהודים.