סליחה ולא מצטער עבר והווה/ ק. בנימין

עבר והווה / ק. בנימין

1. סליחה ולא מצטער

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ביקש מהאמריקאים לבקש ממזכ"ל האו"ם, באן קי מון, לדחות את פרסומו של דו"ח פאלמר על המשט הטורקי בחצי שנה. נתניהו הסביר לאמריקאים כי בעוד מספר חודשים הוא יהיה מסוגל מבחינה פוליטית להגיע לסיכום עם טורקיה. נתניהו אף עצר שליחות מיוחדת של נציג ישראל בוועדת פאלמר, יוסף צ'חנובר, שתוכנן להגיע השבוע לאנקרה, לפי הזמנת הטורקים.

הדו"ח נדחה כבר שלוש פעמים, ובכל המקרים הדחיה התבצעה לאחר הסכמה של טורקיה וישראל כתוצאה מפניה משותפת שלהן למזכ"ל האו"ם. תחילה חשש נתניהו להתנצל מפאת איומו של שר החוץ ליברמן שיפרוש מהקואליציה באם תהיה התנצלות, ולאחר שריכך את עמדתו, שינה נתניהו את נימוקו לדחיית ההכרעה בענין ואמר לאמריקאים, כי אינו יכול להתנצל בפני טורקיה, כיון שהוא נתון בלחץ פוליטי על רקע המחאה החברתית.

לפני כעשרה ימים התקשר נתניהו לשרת החוץ של ארה"ב הגב' קלינטון, ועידכן אותה, כי ישראל לא תאמץ את המתווה לסיום המשבר ביחסים עם טורקיה והיא לא תתנצל על ארועי המשט לעזה. נתניהו אמר לקלינטון שהוא מסרב להתנצל כיוון שאינו מוכן לקבל תכתיבים. "הסכמתי להביע צער ולשלם פיצוים, אבל התנצלות לא תחזיר ממילא את מצב היחסים עם טורקיה לקדמותם", אמר נתניהו.

ובשטח: טורקיה מציבה אולטימטום - או סליחה או ברוגז לעולם. גם מצרים דורשת שנבקש סליחה על כך שחמישה שוטרים מצריים נהרגו מאש צה"ל.

אגב, לא זכור לנו מתי מצרים ביקשה סליחה מישראל על מלחמת אוקטובר. גם לא זכור מתי המצרים בקשו סליחה על הפדאיון ששיגרו מרצועת עזה למעשי טבח בלב ישראל. אין ספק שבבקשות סליחה יש אלמנט של חולשה מצד אחד ויוהרה מצד אחר. אחרי מלחמת ששת הימים נהגו בישראל להתפאר: "סליחה שניצחנו". סליחה חושפת לפעמים חולשה ולפעמים זעם של המבקש. לאהוד ברק קרה דבר כזה בגדול. במרוצו לראשות הממשלה ביקש "בשם העבודה לדורותיה סליחה מעדות המזרח על האפליה והקיפוח". הודאה מטופשת זו רדפה אותו לאורך כל כהונתו הכושלת.

2. איתך הסליחה

ההיסטוריה מלאה במקרים בהם מדינות נדרשו לבלוע את העלבון הלאומי ולהתנצל על מעשיהן, אולם רובן סרבו.

ב-28 ביוני 1914 התנקש הלאומן הבוסני, גברילו פרינציפ, סטודנט סלאבי חבר בארגון "בוסניה הצעירה", שהוקם במטרה לתבוע מאוסטריה להחזיר לסרביה שטחים שסיפחה לממלכתה, יורה שתי יריות ומביא למותם של יורש העצר האוסטרי-הונגרי, הארכי-דוכס פרנץ פרדיננד ורעייתו.

אוסטריה דרשה התנצלות, והסרבים אכן התנצלו. זה לא עזר. האוסטרים דרשו חקירה שתתבצע על ידי צוותים אוסטריים. הסרבים הסכימו. הם דרשו להטיל עונשים על תנועות סרביות לאומניות והדרישות הלכו וגברו. ההתנקשות הזו הביאה, פרט למות הזוג המלכותי, גם למלחמת העולם הראשונה שבה נהרגו מיליוני בני אדם במשך ארבע השנים הבאות, באופן עקיף גם למותם של למעלה מעשרים מיליון בני אדם ב-25 השנים שאחרי. לא פחות דרמטי מכך: המלחמה הובילה להתמוטטותה של האימפריה העותמנית הטורקית האדירה, לאחר מאות שנים של שליטה על חלקים נרחבים מהעולם.

97 שנה לאחר מכן דורשת טורקיה התנצלות על אירועי משט המרמרה שיצא לעזה ובו נהרגו תשעה מהפעילים מאש כוחות צה"ל. ישראל מסרבת. רג'פ טאייפ ארדואן מודיע כי לא יחול שיפור ביחסים בין המדינות עד קבלת ההתנצלות המיוחלת, ואף מאיים בניתוק הקשרים הכלכליים בין המדינות אם ישראל לא תתנצל ותשלם פיצוים למשפחות הרוגי המשט. כאמור, ישראל מחכה לדו"ח פאלמר של האו"ם שיכריע מי התחיל קודם.

ואם לא די בכך בשבוע שעבר נשמעו קולות ממצרים, הדורשים התנצלות מישראל על הרג חמישה חיילים מצריים במהלך אירוע הפיגוע בכביש 12. שר הבטחון, אהוד ברק, מיהר להודיע כי "ישראל מצרה על מות השוטרים המצריים", אולם הקבינט המצרי מתקשה לקבל זאת בעקבות לחצים של הרחוב הזועם ושל התקשורת העוינת.

סיפור ה"מתנצל-לא-מתנצל" לא חדש. מדובר בצורך אנושי בסיסי, כך שכל נסיון לתלות אותו במיקום גיאוגרפי, ובכבוד הנגזר מפאת היותנו מזרח-תיכוניים, מתבטל.

סיבות רבות עונות על השאלה למה לא להתנצל. הסיבה הברורה היא, שהמדינה לא חושבת שהיא עשתה משהו שראוי להתנצלות. כך היא יכולה להכחיש את העובדות המיוחסות לה או את קיומה של הנורמה הבינלאומית שאותה היא הפרה. לכאורה כמובן. אפשרות נוספת שהמדינה יכולה לטעון שהתנהלותה היתה בכל מקרה נסבלת או מוצדקת. למשל התנהגותה של ישראל בפרשת הספינה ליברטי, תקרית בה ספינת הביון של צי ארה"ב הותקפה בידי צה"ל ב-8 ביוני 1967, ביומה השלישי של מלחמת ששת הימים.

סיבה שניה – המדינה חוששת שההתנצלות תתקבל כהודאה באחריות ובכך תחליש את עמדתה המשפטית ותחשוף אותה לתביעה ולדרישות של פיצויים במו"מים עתידיים. ממשלה צריכה להבטיח שההודעה מנוסחת כך, שלא תוכל להתקבל כהודאה באחריות משפטית. ויש עוד: ההודעה צריכה להיות מנוסחת כך שכל תשלום שהיא מוכנה לשלם על הנזקים יתואר כתשלום של נדיבות או חסד, ולא כפיצוי חלילה. ממשלת ישראל, לדוגמה, בביטוי הצער שלה על פרשת ספינת ליברטי, הקפידה להבהיר, כי ההתקפה היתה תקרית הגיונית ונסלחת וכי היא מאמינה שלארה"ב היה חלק נכבד באחריות של מה שקרה.

ממשלה עשויה לחשוש מיצירת תקדים: למשל, התנצלות אמריקאית והתשלומים שניתנו לאזרחים יפניים במלחמת העולם השנייה, הביאו להתעוררות ודרישות מאפרו-אמריקאים לפיצויים על העבדות רבת השנים, פגיעה באינדיאנים ומעשי עוולה היסטוריים נוספים.

3. מצטערים, אבל

ואכן, סקירה היסטורית מגלה, כי ישראל לא לבד: מדינות רבות בעולם נדרשו להתנצל על אירועים מסויימים, שפגעו לכאורה בריבונותה או בכבודה של מדינה אחרת. המדינה הבולטת ביותר בתחום היא ארה"ב, שאולי בשל העובדה שמדובר במעצמת-על-כלכלית, פוליטית ובעיקר צבאית, מרשה לעצמה לעשות דברים שמדינות אחרות לא היו מעזות.

אחד המקרים הבולטים אירע ב-1 במאי 1960, מעט לפני פגישת הפסגה המתוכננת של נשיא ארה"ב אייזנהאואר וראש הממשלה הסובייטי ניקיטה חרושצ'וב. מטוס ביון אמריקאי שטס במשימה חשאית מעל ברית המועצות יורט והופל ליד סברדלוסק, והטייס גארי פאוארס נשבה. חרושצ'וב דרש שארה"ב "תביע צער פומבי על השגת הגבול הללו, תעניש את האשמים, ותיקח אחריות לכך שהחדירות לא יחזרו בעתיד" - כתנאי להשתתפות בפסגה. אייזנהאואר תיאר את הדרישות הללו כאולטימטום שלעולם לא יתקבל על ידי ארה"ב", ואמר שבהצמדות לדרישות הללו חרושצ'וב "הטביע" את הוועידה. גם בגלל תקרית זו וחוסר נכונותה של ארה"ב להתנצל, התמוטטה פסגת פריס, ואי האמון בין שתי הארצות התפתח והגיע לשיאו במשבר הטילים בקובה ב-1962.

במקרה אחר, כמה שנים מאוחר יותר, ב-1964, הגישו ראש ממשלת יפאן ושר החוץ שלה התנצלויות בפני השגריר האמריקאי, בעקבות נסיון להתנקש בחייו בטוקיו, דבר שגרם לפציעתו. שר הפנים היפאני התפטר, ובנוסף הקיסר הירוהיטו, שלח נציג מטעמו להגשת ההתנצלות של היפאנים בפני האמריקאים.

נחזור למזרח התיכון: הרבה לפני שחיילי השייטת הותקפו על ספינת המרמרה וישראל נדרשה להתנצל לפני הטורקים, היתה זו כאמור הספינה ליברטי האמריקאית, שהכניסה את המדינה הקטנה למרכזה של פרשיית התנצלות בינלאומית. במהלך מלחמת ששת הימים תקפו מטוסי חיל האויר הישראלי את ספינת הביון האמריקאית, ששייטה ליד חופי סיני; בהתפקה נהרגו 34 אמריקנים ונפצעו 171. שגריר ישראל כינה את התקיפה "טעות טרגית", אולם האשים בכך את "ערפל המלחמה"; לדבריו, הטייסים הישראליים זיהו את ליברטי כספינה מצרית. הנשיא ג'ונסון קיבל את ההתנצלות הישראלית. ממשלות ישראל וארה"ב יישבו לבסוף את האספקטים הדיפלומטיים של התקרית באמצעות החלפת אגרות דיפלומטיות בדצמבר 1980, כאשר אף אחת מהממשלות אינה נוטלת אחריות.

שנה לאחר מכן, ב-1968, שוב ספינה אמריקאית הסתבכה. הפעם היתה זו "פואבלו", שנתפסה בידי שלטונות קוריאה הצפונית והואשמה באיסוף מודיעין במים הטריטוריאליים של קוריאה. כדי להשיג את שחרורם של 82 קציני וחיילי הספינה, נאלצה ארה"ב להיכנע לדרישות קוריאה הצפונית וחתמה על מסמך בו היא "נוטלת אחריות מלאה, ומתנצלת באופן רשמי על מעשי הריגול החמורים שבוצעו", וכן שהיא "ערבה לכך ששום ספינה אמריקנית לא תחדור בעתיד למים הטריטוריאליים של קוריאה הצפונית". אולם באותו הזמן פרסמה ממשלת ארה"ב הודעה, לפיה המסמך עליו חתמה סוטה מהעמדה האמיתית של המדינה, ושהמסמך נחתם "כדי לשחרר את הצוות, ורק לשם כך".

4. אשמים, לא אחראים

אבל לא רק ספינות אמריקאיות ידעו להסתבך בפרשיות כאלה. ב-1985 צוות של סוכנים צרפתיים חיבל והטביע את "ריינבו ווריור", ספינה השייכת לארגון גרינפיס העולמי, כשזו עגנה בנמל אוקלנד בניו זילנד, וגרמו למותו של איש צוות הולנדי. גרינפיס התכוונו להשתמש בספינה כדי למחות נגד הניסויים הגרעיניים של צרפת באי האלמוגים מורואה בדרום האוקיינוס השקט. הסוכנים הצרפתיים נאסרו, הורשעו, ונשלחו לעשר שנים כל אחד בבתי סוהר בניו זילנד. צרפת וניו זילנד דנו בשאלת הפיצויים אולם לא הגיעו להסדר, לפיכך ביקשו הצדדים החלטה של מזכיר האו"ם, שקבע ב-1986 כי על ראש ממשלת צרפת להגיש לראש ממשלת ניו זילנד התנצלות רשמית על ההתקפה, ושעל ממשלת צרפת לשלם לניו זילנד 7 מיליון דולר פיצוי.

שלוש שנים אחר כך, ב-1988, היתה זאת שוב ספינה אמריקאית שסיבכה את הממשל. ב-3 ביולי באותה שנה פעלה הספינה האמריקאית "וינסנס" במפרץ הפרסי והפילה מטוס איירבאס מסחרי איראני. כל 290 הנוסעים נהרגו. ארצות הברית אמנם הביעה צער על אובדן חיי אדם, אבל מעולם לא התנצלה בפני האיראנים ואף נקטה בעמדה לפיה לאיראן יש אשמה, ולו חלקית, בכך שהרשתה למטוס להמריא מנמל תעופה צבאי-אזרחי ולטוס מעל שטח שבו שררה לחימה אקטיבית. למרות זאת, היא הסכימה לשלם "מתוך נדיבות" 131 מיליון דולר למשפחות הקורבנות.

עבור לאירופה: ב-7 במאי 1999 הפציצו כוחות נאט"ו, בראשות צבא ארצות הברית, את שגרירות סין בבלגרד. הסינים הגיבו בפוגרומים בשגרירות ארצות הברית בסין. יום למחרת הביעה נאט"ו צער על הטעות הטרגית. ביל קלינטון הצהיר כי מדובר בטעות טרגית והביע תנחומים. חודש לאחר מכן סגן מזכיר המדינה תומאס פיקרינג נסע לבייג'ין וסיפק הסבר מלא על טעות המודיעין שגרמה לטרגדיה. מיד אחר כך, בסוף יולי, שילמו האמריקאים 4.5 מיליון דולר פיצויים למשפחות הסיניות. היועץ המשפטי של משרד החוץ האמריקאי המשיך לטעון שהתשלום הוא לגמרי התנדבותי, ואין בו כדי ליצור תקדים או לקיחת אחריות משפטית.

ארוע נוסף בין האמריקאים לסינים התרחש שנתיים לאחר מכן, הפעם ליד חופי סין. בתחילת אפריל 2001 התנגש מטוס סיור אמריקאי במטוס קרב סיני. המטוס הסיני התרסק והמטוס האמריקאי הפגוע נחת נחיתת חירום בשדה תעופה צבאי סיני באי היינן. השלטונות המקומיים עצרו את 24 אנשי צוות המטוס למשך 11 יום ודרשו התנצלות. אחרי מו"מ אינטנסיבי, שלח שגריר ארצות הברית בסין מכתב לשר החוץ הסיני. במכתב ביטא כלפי העם הסיני ומשפחת הטייס את צערם הכן של הנשיא בוש ושר החוץ קולין פאוול על הטייס שנהרג והמטוס שהתרסק במילים: "אנו מאוד מצטערים על האובדן, למרות שהתמונה עדיין לא ברורה, אנחנו מצטערים על הכניסה למרחב האווירי הסיני, ולנחיתה שלא קיבלה אישור. אנו מעריכים את המאמצים הסינים לדאוג לרווחת הצוות", ממשלת סין קיבלה את המכתב כהתנצלות ושחררה את אנשי הצוות.

הסתבכות נוספת של האמריקאים אינה קשורה לספינה או טילים, אלא לאי כיבוד הסכמים בינלאומיים בין מדינות. סעיף 36 באמנת וינה על יחסים בינלאומיים שעליו חתמו גם ארה"ב וגרמניה קובע, כי אזרחי כל הצדדים זכאים לקבל מידע על זכותם להתקשר עם הנציג הקונסולרי שלהם, כשהם נעצרים על ידי כוחות החוק במדינות השותפות להסכם. מדינת אריזונה האשימה ברצח והוציאה להורג שני גרמנים - האחים לה גראנד אולם בשום שלב לא הודיעה להם על זכותם להתקשר עם חקונסוליה. גרמניה תבעה את ארצות הברית בבית הדין הבינלאומי בטענה שהפרה את ההסכם. בהחלטה שהתקבלה ב-2001 קבע בית הדין כי ארה"ב הפרה את התחייבותה לגרמניה. גרמניה לא דרשה פיצויים חומריים לעצמה או למשפחות האחים, אבל ביקשה הבטחה כוללת שהדבר לא יחזור.

אגב, בהבעת צער אין אלמנט של לקיחת אחריות. רק אמירה שיש בה צער על אובדן חיי אדם. ההתנצלות היחידה שלא התבצעה זו ההתנצלות הטורקית על השואה הארמנית, זה מראה איזו צביעות יש לטורקים, שקרוב למאה שנה עברו מאז שהם רצחו למעלה ממיליון ארמנים ועד היום הם מנסים להתמודד עם זה על ידי הפחדת המדינות הנוגעות בדבר, שלא יעלו את העניין.

אציין, שנעזרתי בחלק מהדוגמאות הנ"ל, בציטוט מהספר "רגעים היסטוריים ורגעים היסטריים".

5. בהונגריה הושמע המנון גרמניה הנאצית

לזה לא ציפו מאות שהשתתפו בטקס הענקת פרסים שנערך השבוע בהונגריה. מיד לאחר שהוכרזו שמות הזוכים, היו אלו נציגים מגרמניה, שהתייצבו כדי לקבל את הפרסים ולאחר מכן לעמוד לשירת ההמנון הגרמני, כמקובל בתחרויות האלו.

אלא שאז ציפתה לזוכים הגרמנים הפתעה מאוד לא נעימה. הרמקולים החלו אמנם לנגן את ההמנון הגרמני, אבל לא את זה העכשווי, אלא דווקא את ההמנון "גרמניה מעל לכל", ששימש כהמנון הגרמני בתקופת השלטון הנאצי ונאסר להשמעה החל מ-1952. מארגני הארוע מיהרו כמובן להתנצל מיד לאחר התקרית והודיעו כי יפתחו בבדיקה כיצד ארעה הטעות המביכה.

ההמנון "גרמניה מעל לכל" נכתב ב-1841 על ידי היינריך פון פאלרסלבן, שהשתמש בלחן של המלחין האוסטרי הנודע היידן מ-1797. תחילה שימש השיר כהמנון הלא רשמי של אוסטריה, אולם לאחר מלחמת העולם הראשונה הפכו כל שלושת בתי השיר להמנון של רפובליקת ויימאר של גרמניה. לאחר מכן הפך השיר להמנון של גרמניה הנאצית, שבה נהוג היה לשיר רק את הבית הראשון של ההמנון, המדבר על "גרמניה מעל לכל דבר בעולם".

בגלל הקונוטציות הלאומניות של השיר והשימוש שנעשה בו על מנת להלהיט את ההמונים בגרמניה הנאצית, מיד אחרי סיום מלחמת העולם השניה החליטו ראשי בעלות הברית לאסור את שירתו בציבור של ההמנון. לאחר מכן החליטו ראשי גרמניה המערבית לאמץ את הבית השלישי בהמנון, המדבר על "חתירה לאחדות, צדק וחירות" כהמנון הלאומי, אך האיסור לשיר את שני הבתים הראשונים והלאומניים של השיר נותר על כנו עד היום. מישהו בהונגריה כנראה לא עודכן בכך.

הכתבה מלווה בתמונות: גבול אוסטריה-סרביה; המשט הטורקי; האוניה ליברטי; הספינה פואבלו בחופי קוריאה; נמל אוקלנד בניו זילנד; שגרירות סין בבלגרד; חופי סין