הרכבת הקלה ה-2 בירושלים עבר והווה / ק.בנימין

1. הרכבת הקלה ה-2 בירושלים

אחרי שנים ארוכות של עבודות והכנות, החלה הרכבת הקלה לפעול. 40 אלף הנוסעים הירושלמים שכבר נסעו בה, המחישו את מה שרבים חששו ממנו: שעמל ה'מהדרין' ירד חלילה לטמיון. בוודאי, שאלו היו פני הדברים בשבוע הראשון להפעלה, כאשר הנסיעה היתה חינם אין כסף.

כל רכבת יכולה להכיל, אגב, כ-500 איש בשני קרונות. בכל קרון יש עשרה מכשירים לניקוב כרטיסים. עלות כל הפרוייקט הגרנדיוזי היא כ-4 מיליארד שקל.

כבר בשנת תשנ"ח החל תכנונה של הרכבת הקלה בבירה. רק בשנת תשס"ב הוענקו אישורים ראשוניים להקמתה והחלו עבודות תשתית. אותן עבודות אמורות היו להסתיים כבר בשנת תשס"ו, אך כאמור רק ביום שישי שעבר הגיעה העת בה החלה את פעילותה.

כאמור, התוכניות לייסד רכבת קלה בירושלים הוגשו רק בשנת תשנ"ח, אולם למעשה כבר בשנת תר"ע השתעשעו בעיר ברעיון הזה, וקבלנים אף הוזמנו להגיש הצעות בענין. התכנונים הללו לא התממשו, אולם רכבת קלה ("עגלה עלקטרית" בלשון עיתון "החבצלת"), בכל זאת חצתה בעבר את העיר לחודשים ספורים בשנת תרע"ח.

מסילת הרכבת הזו נסללה תוך ארבעה חודשים בלבד ושימשה להעברת אספקה לצבא הבריטי, דבר מקובל באותם ימים. המסילה קישרה בין המושבה הגרמנית לאל-בירה ועברה בטלביה, בעמק המצלבה, באיזור בנייני האומה של ימינו, בסנהדריה ובגבעה הצרפתית.

אורך המסילה היה 30 ק"מ (כמעט פי שלושה מתוואי הרכבת הקלה שנחנכה ביום שישי שעבר), והיא חלפה בעיקר בשטחים פתוחים.

הרכבת עבדה חודשים ספורים בלבד, וכשחזית הלחימה בטורקים עברה צפונה, המסילה פורקה. לתושבי העיר לא נותר אלא לתהות מה היה קורה אילו פסי הרכבת וקרונותיה היו נשארים על כנם לשימוש אזרחי.

אגב, הרכבת הקלה וגשר המיתרים הם שתי דוגמאות למערכות ציבוריות שאחז בהן טירוף. הממשלה והעיריה שפכו מיליארדים על שני פרויקטים כושלים. הרכבת הקלה היא אולי חיונית, אבל הסבל של תושבי ירושלים לאורך עשור לא שווה את התוצאה.

גשר המיתרים עלה קרוב ל-300 מיליון שקל. איש כמעט לא רואה אותו ואיש כמעט לא סובל אותו. היופי של ירושלים אינו נמדד לא בגשר המיתרים ולא מי שעובר ליד פרוייקט הולילנד ולא נסע במסלול החתחתים של הרכבת הקלה.

2. מחיר להתנתקות

כל מצדדי ההתנתקות מרצועת עזה, מלבד אדם אחד שאינו יכול להביע את עצמו, כבר התבטאו ברורות. היתה שגיאה. ומה שקרה בגבול עם מצרים אינו מפתיע במיוחד, ומותן של הנפשות היקרות במתקפת הטרור, הטילים והרקטות הוא תוצאה ישירה מסילוק צה"ל וגירוש המתנחלים מתוך הרצועה (שם מכובס: "ההתנתקות"), ויש קשר סיבתי ברור בין היעלמות הנוכחות הישראלית מן הרצועה לבין ההשתלטות הכוחנית של חמאס עליה והפיכתה למדינת הטרור היחידה כרגע בעולם, וגוש קטיף תוכנן מראש לצרכים בטחוניים בלבד – כלומר, בדיוק לשם מניעת אסון כזה.

אגב, קטיושות. האם הערבים יודעים מדוע לרקטה שהם יורים על אשקלון, קוראים היהודים "גראד", בעוד אשר אותו הטיל כשהוא נורה על קריית שמונה, ואפילו חדרה, נקרא "קטיושה"? נגלה כאן את הסוד: על שום נאום מפורסם של רבין, בו שם ללעג את מתנגדי אוסלו, שהתבטאו "עוד יפלו קטיושות על אשקלון". מאז, מעולם לא נפלה קטיושה על אשקלון, רק "גראד".

בינתיים, ההתנצלות בפני המצרים דחפה הצידה את הוויכוח על צורת ההתנצלות שדורש טאיפ ארדואן, ראש ממשלת טורקיה, ומזכ"ל האו"ם קיבל את בקשת טורקיה לדחות את הגשתו ופרסומו של דו"ח פאלמר לחקר ארועי המשט הטורקי. זאת, ככל הנראה, על מנת לנסות ולהגיע להבנות עם ישראל, למרות התנגדותה להתנצל על הריגתם של תשעה אזרחים טורקיים במהלך ההשתלטות של צה"ל על ה"מרמרה".

יחסי ישראל-מצרים הגיעו אל סף קרע בגלל פיגוע שביצעו חוליות מחבלים על כביש אילת – משום ששר הבטחון אהוד ברק צירף בתגובה רפלקסיבית את מצרים לרשימת האשמים, כמי שהפגינה אוזלת יד במלחמה במחבלים.

ובכל זאת מפתיעה הטענה המצרית, "שנפגעו מצורת ההתנצלות". אולי יאמתו לנו אותם נפגעים בתשובה לשאלות הקרדינליות: זה מה שאתם רוצים, שותפינו החמים לשלום הקר - התנצלות על מה? על זה שמחבלים באו מגבולכם וטבחו בנו? על זה שהעלמתם עין וסייעתם בשתיקה או במעשה? על זה שחיילי צה"ל עשו את המינימום הנדרש – חילצו לכודים, חיסלו מפגעים, ובשוגג פגעו גם בשוטרים מצריים שלא עשו דבר כדי למנוע חדירה?

כבר אין ספק שרצועת עזה היא מדינת טרור, וריצת הרשות הפלשתינית להכרה במדינה הפלשתינית בשטחי יו"ש, הוא החשש ואפילו ברור שמתוך שטחה הריבוני יוכלו מחבלים להפיל בטילי קרקע-אוויר מטוסי נוסעים בנמל התעופה בן-גוריון; ואפילו לא יתרחש אסון כזה בפועל, די בחרדה מפניו לשתק את התעבורה האווירית לישראל וממנה.

אגב, לפני ארבעה חודשים התברר, שכדי להשבית את הקשר האווירי לישראל וממנה אין צורך בגבול סמוך ובאמצעי לחימה משוכללים ואולי אף לא באויב. לכך די בחומר סמיך, צמיגי, בדלק הסילוני, שבלעדיו מטוסים אינם יכולים להמריא ולטוס בבטחה. ישראל הגאה, המתברכת בצמיחה כלכלית ובתעשיות עתירות טכנולוגיה, התגלתה כמדינה של צינור אחד. כשהצינור נסתם, גם המדינה נסתמת.

3. עשרים שנה להפיכת שלושת הימים

השבוע לפני 20 שנה יצא נשיא ברית המועצות לשעבר, מיכאיל גורבצ'וב, לנסיעה קצרה לבית הקיט שלו באי קרים. הוא היה תשוש ושחוק אחרי חודשים של קרבות קשים, והמעיט בערכה של ההתנגדות של הכוחות הריאקציונריים. הוא ניסה להציל את המדינה הקומוניסטית בעזרת מדיניות של יותר פתיחות וחופש, כשגורמים סובייטיים נאמנים, שחשבו שהלך רחוק מדי.

בוקר אחד שוחח בטלפון עם עוזריו ועם הנשיא ילצין, כדי לסכם את הפרטים הסופיים של טקס החתימה על התוכנית החדשה. הוא תכנן לטוס למוסקבה למחרת, אבל אנשים שלא הוזמנו הופיעו על סף דלתו, דקות ספורות לפני כן, כל הטלפונים שלו נותקו. הוא מיד הבין שמתנגדיו בפוליטביורו ובממשלה בחרו בדרך של הפיכה.

קבוצת החברים מהפוליטביורו של המפלגה הקומוניסטית ניסו לבצע הפיכה בשיתוף גורמים בממשלה הסובייטית. הם יצרו גוף לא חוקתי, "הוועדה לשעת חירום", בודדו את הנשיא בוריס ילצין והדיחו אותו מכסאו. הארועים באוגוסט ההוא היו התוצר של מאבק פוליטי עיקש נגד הרפורמה בברית המועצות, שכבר היתה בישורת האחרונה שלה.

במשך שנות הפרסטרויקה חוותה המדינה שינויים עמוקים. העם תמך בגלאסנוסט ("פתיחות"), בחירות חופשיות ובתחילתו של מעבר לכלכלת שוק. אבל הביורוקרטיות של המפלגה הקומוניסטית ושל הממשלה ראו בשינויים האלה איום של ממש.

כאמור, קיצונים קומוניסטיים עשו את ההפיכה, ושלחו טנקים אל הבית הלבן הרוסי בנסיון לשמר את ברית המועצות הסובייטית. אבל במקום זה, הם הציתו ניצוץ רב עוצמה של דמוקרטיה. בוריס ילצין, הנשיא הראשון שנבחר ברוסיה בצורה דמוקרטית מזה אלף שנה, חיזק את תנועת ההתנגדות כשטיפס על אחד הטנקים וקרא לאזרחים להגן על החרויות שהוא הבטיח.

הם טיפסו על הבריקאדות, לא חמושים, מוכנים לסכן את חייהם למען הדמוקרטיה. מנהיגי ההפיכה איבדו את שלוותם. מספר חודשים מאוחר יותר, ברית המועצות מתה. ובחלוף 20 השנים, סבורים רוסים רבים, גם הדמוקרטיה.

הרשות המחוקקת הישנה, עדיין נאמנה לתעשיות המנופחות שחיו על דיאטה עשירה של סובסידיות מטעם המדינה, התנגדה לרבות מהרפורמות וסרבה להתפזר. ילצין הפנה כלפיהם את הטנקים שלו בעודם מתבצרים בבית הלבן ב-1993, במה שהותיר טראומה בלב האומה. מאוחר יותר הוא גם עשה את מה שאחר כך יתאר כטעותו הגדולה ביותר – שליחת טנקים נגד בדלנים בצ'צ'ניה ב-1994.

ילצין איבד את תמיכת הרוב. היתה שאלה לגבי יכולתו לנצח בבחירות של 1996 הוא נטש את הכלים הדמוקרטיים אחד אחד, והתקרב למוקדי הכוח.

כולם ידעו שמתגבשת פה מהפכה באותו בוקר יום שני, כשהשידורים הרגילים הופסקו לטובת השיר "אגם הברבורים", הקוד הסובייטי המוסכם לצורכי הרגעה בזמני משבר. הם רקדו ורקדו ורקדו.

אגב, גורבצ'וב התבטא אז: 'אתם מאוד שמחים בנצחונכם, אבל אחרים יבואו, וידחקו את הנצחון שלכם ויזקפו אותו לעצמם'.

4. הרפובליקות הכריזו על עצמאות

הנשיא ילצין נקט עמדה נחרצת, גינה את הפוטש וקרא לפעול נגד מובילי ההפיכה. אף שההפיכה כשלה שלושה ימים אחרי שהחלה, היא הזיקה לרעיון של מדינה משותפת והחישה את בריחת הרפובליקות – מהלך שמנהיגי רוסיה יזמו הרבה לפני הפוטש. אחת אחרי השניה, 15 הרפובליקות החלו להכריז על עצמאות.

ילצין, שהתמנה לנשיא הפדרציה הרוסית ביולי 1991, הפך לנשיא של רוסיה העצמאית כשברית המועצות התפרקה בסוף אותה שנה. הוא התפטר כשבריאותו הידרדרה בסוף 1999 והביא את ולדימיר פוטין, שהיה ראש הקג"ב בפטרבורג, להיות סגנו, ותוך זמן קצר פינה את הדרך לבחירתו של פוטין.

מאז מנהל פוטין את רוסיה, שמונה שנים כנשיא ומאז 2008 כראש ממשלה, עם דמיטרי מדבדב כנשיא.

היום, ולדימיר פוטין מנצח על ממשלה אוטוריטארית, באותו בית לבן, גורד שחקים בן עשרים קומות בקצה הנהר של מוסקבה. ההפגנת המזדמנות בזכות הדמוקרטיה הן קטנות ולרוב זוכות להתעלמות רבתי, חוץ משל המשטרה. אלו שהגנו בזמנו על הבית הלבן חשבו שהם משנים את פני ההיסטוריה, שבעמידה האיתנה הזאת העם ניער מעליו את ההתרפסות הסובייטית בפני המדינה, ומעכשיו המדינה יכולה להתחיל לשרת את העם. אבל היום הבחירות אינן הוגנות, בתי משפט לא עצמאיים, אין סובלנות כלפי האופוזיציה הפוליטית, ואת מקדמי הרפורמות מאשימים בכל מה שהשתבש.

בסוף שנות התשעים רבים כבר חשו נוסטלגיה לתקופה הסובייטית. הם רצו מנהיג צעיר וחזק שיעשה סדר, אז הרבה כבר היו מוכנים לפוטין, והם לא חשבו שעליהם לפחד מכיון שהוא בא מממסד הכוח הישן, הקג"ב לשעבר. פוטין השתמש בתקשורת הממלכתית כדי לשלוח שוב ושוב את המסר לפיו תחת מנהיגותו החיים טובים יותר ורוסיה חזקה יותר מאשר בשנות התשעים, שהיו זמן של השפלה לאומית. כשהוא החזיר את ההמנון הסובייטי הישן, אנשים מיד הצטרפו למנגינה.

היום רוסיה היא לא ברית המועצות, אבל במקביל היא משטר אוטוריטארי שמפר את זכויות האדם וזכויות היסוד.

5. חמישים שנה להקמת חומת ברלין

החודש לפני 50 שנה, ביום חופשי קיצי, יצאו חיילים לרחובות, ניתקו קווי רכבות, חסמו רחובות והניחו קונצרטינות וגדרות תיל כדי למנוע ממזרח גרמנים לעבור למערב, אחרי שכ-2.5 מיליון מתושבי המזרח עשו זאת בשנים קודם לכן, חומה שביתרה את העיר, חומה מתוצרת שלטון הדיכוי הקומוניסטי. ראש העיריה, קלאוס ווברייט, הכריז כי הוא בז לגרמנים שמתרפקים בחום על זכרו של אותו מיזם בנייה מרושע, ואולי אף חולמים להקים אותו פעם מחדש.

"אין לנו סבלנות לאלה שמעוותים בתחושות נוסטלגיה את ההיסטוריה של ברלין ואת חלוקת ארצנו", הכריז ווברייט. אולי כדאי לתרגם את הנאום שלו לעברית, להחליף את המלה ברלין לירושלים, ולהפיץ אותו בין כל שדולות הגעגועים היהודיים לקווי 67'.

ביום השנה ה-50 לבניית החומה בברלין, הסניף האיזורי של די לינקה, מפלגת השמאל, ממשיכת דרכה של המפלגה הקומוניסטית של מזרח גרמניה, ערכה ועידה מיוחדת. כמה מחברי המפלגה דרשו שמפלגתם תצהיר כי בניית החומה היתה הכרחית. אם יש בכלל ספקות בנוגע לנוסטלגיה של די לינקה כלפי החומה, שכלאה 17 מיליון בני אדם במשך כמעט 30 שנה, סקר שערך העיתון "ברלינר צייטונג" הראה, ש-75 אחוזים מתומכי המפלגה בברלין סבורים כי החומה היתה מוצדקת, או מוצדקת חלקית.

התמיכה בחומה אינה מוגבלת לדי לינקה. הסקר הראה גם, שבסופו של דבר שליש מהברלינאים סבורים כי המבנה, שאורכו היה כ-150 ק"מ, והפריד את מערב ברלין מסביבתה המזרח גרמנית, ואף הגבול השמור היטב, שנמתח על פני 1,400 ק"מ והפריד בין המזרח למערב, היו מוצדקים במידה מסוימת.

יש הסבורים, שבלי החומה לא ניתן היה ליישם את הסוציאליזם. לעומת זאת, רבים בגרמניה טוענים, כי תמיכה מעין זו בחומה, היא בבחינת זלזול בכל מאות האנשים שנהרגו בנסיון בריחה ממזרח גרמניה למערבה ולכל האלפים שהתנגדו לשלטון ולמשטרה החשאית הידועה לשמצה שלו, השטאזי.

עם איחודה של גרמניה ב-1990, כאשר מרבית המפעלים התעשייתיים הבלתי יעילים של מזרח גרמניה סגרו את שעריהם, איבדו מיליונים את מקור פרנסתם. הללו, שהיו אז בני ארבעים, מתקיימים עתה מקצבאות סעד ממשלתיות. גם בעלי זכויות יתר במפלגה הקומוניסטית לשעבר, שהיו חלק ממנגנון המפלגה, איבדו את כוחם. רבים מהם סבורים שמזרח גרמניה היתה מדינה טובה יותר. נוכחותה המתמדת של החומה בתודעה, משרתת את מטרות מפלגת השמאל. מאז איחוד גרמניה, מגיע שיעור מצביעיה לרבע מקולות הבוחרים במדינות המחוז במזרח המדינה.

6. געגועים להווי הנאצי בגרמניה

אין גבול לטירוף זוועתי. הגרמנים מתגעגעים ככל הנראה לימי המשטר הנאצי, או שדווקא הם רוצים להתנסות בעינויים שהסבו לאסירים. מלון שנפתח באתר כלא נאצי לשעבר בעיר המלאן, מציע לתיירים, מגורים בתאי הכלא באותם תנאים של אסירי המשטר הנאצי בזמנו. המחיר תלוי בתא הכלא. ב-50 יורו ללילה מוצע לתייר הגרמני הנוסטלגי לאימי הרייך שלישי תא עם אשנב קטן, מזרן קש ומיטת ברזל חורקת בלי שירותים. הנוקשות הנאצית כנראה חסרה היום לגרמנים שבאים למלון להיעצר בתא צר מרצון.

בין שירותי המלון מציעים גם חדרנים לבושים כסוהרים חמושים בחיקוי מפלסטיק של שמייסר, תת-המקלע מעידן הוורמאכט. "בואו לנוח במלון הגרמני מימי פרוסיה", נאמר במודעת הפרסומת. הפרסומת לאתר נאצי אסורה בגרמניה ואינה מזכירה את עברו הנאצי. אך המלון רומז מה מצפה לתיירים בין כתליו: שומרים חמושים, קירות בטון, סורגים ואור דלוח "מהתקופה". מי שרוצה יכול לצאת מתאו לנשום אוויר בגינת הכלא או לביים בריחה.

הנאצים עצרו בכלא מתנגדי משטר ויהודים החל מ-1933 עד תבוסתם ב-1945. למעלה מ-470 אסירים מתו בעינויים בתאים שהיום מוצעים כחדרי שינה. מוזר שיש ביקוש לתאים כאלה ואנשים מחפשים חוויות שתמיד ייראו מוזרות לאנשים אחרים. לפי הפרסום, המלון מארח גם חתונות בסגנון נאצי, אך בלי הסמלים האסורים היום.

אגב, מרחק השנים מהמלחמה מקהה את זכרון העבר הנאצי שחוזר בכל מיני צורות. הגרמנים שנולדו אחרי המלחמה מחפשים היום את עברם. האנגלים בצד הטובים גם הם חוזרים בלי הרף למלחמה נגד גרמניה הנאצית בגילויים של היסטוריונים חדשים שמנפצים את ההילה סביב הנצחון.

הכתבה מלווה בתמונות: הרכבת הקלה על גשר המיתרים; הקרמלין; חומת ברלין; טיל גראד באשקלון; תחנת הרכבת הישנה בירושלים