קול הכבוד עבר והווה / ק.בנימין

עבר והווה / ק. בנימין

1. קול הכבוד

נשיא ארה"ב, ברק אובמה, מיום כניסתו לתפקידו בבית הלבן הכריז, כי יתרכז בעיקר בהקמת מדינה פלשתינית בצד מדינת ישראל, במיוחד לאחר שקודמיו לא הצליחו למרות השקעותיהם הבלתי נלאות למטרה הזהה. אובמה אף עשה מעשה והופעתו הבינלאומית הראשונה, תוך שלושים יום מאז נבחר וכבר יצא למדינה מוסלמית, לקהיר, שם השמיע את התוכנית המדינית שלו והמאמצים שישקיע, אך בינתיים הצליח כמו שהוא מצליח בתחום הכלכלי בתוך ארה"ב.
ההתנהלות הפלשתינית בכל הנוגע להכרזת העצמאות ע"י מוסדות האו"ם, למרות האזהרות הבוטות של הממשל האמריקאי, במיוחד הנשיא אובמה, אינם מרפים ואף מתחכמים, וברור שה'כבוד' הוא המרכיב העיקרי. אולי הכלל שבתרבות המוסלמית אין פשרות פוליטיות הנובעות מהכרה ביחסיותו של הצדק. פשרה מוסלמית היא מיתת חסד שמעניק המנצח המוחלט למנוצח המוחלט בשעה שהוא דורך על ראשו.
למעשה, ישראל הגישה את הבקשה שלה ב-1948 בשבוע האחרון של כינוס העצרת הכללית. הם ביקשו ממועצת הבטחון להשעות את התקנות שקובעות לוחות זמנים, לנוכח המצב המיוחד שלהם, נדרשו לישראל שבעה חודשים להפוך לחברה מלאה במאי 1949. במציאות של היום אפשר לראות את דרום סודן. יקח לה שבועיים להיות חברה, כלומר הנהלים לגבי לוחות הזמנים אינם נוקשים.
ובנוגע למחרת ההחלטה באו"ם, זה דומה להחלטה 181 מ-1947. למחרת לא קרה שום דבר, ברור שללא החלטה 181 לא היתה ישראל מכריזה על עצמאותה. אגב, הפלשתינים עוברים תהליך דומה.

2. חרם חרם לעולם

ב-19 במרס 1933 התכנסו בניו יורק נציגי ארגון בני ברית וראשי הקונגרס היהודי העולמי. פחות מחודשיים עברו מאז עלה היטלר לשלטון בגרמניה והתעמולה האנטישמית בגרמניה סיכנה את המשך יכולת הקיום של יהודי גרמניה. על הפרק עמדה שאלת התגובה של הקהילה היהודית בארה"ב. בפגישת החירום הזאת הוחלט לקרוא לעצרת המונים ב"מדיסון סקוור גרדן" ב-27 במרס, במחאה על מצבם של יהודי גרמניה. נציג הווטרנים היהודים אמר, כי יש לקרוא להחרמת התוצרת הגרמנית המיובאת לארה"ב בתגובה על מדיניותו האנטישמית של המשטר הנאצי.
זו היתה הצהרה דרמטית. יהודי ארה"ב ומנהיגיהם נמנעו באופן מסורתי מנקיטת צעדים בעלי משמעות פוליטית מרחיקת לכת. קריאה לחרם על תוצרת גרמנית היתה עלולה לחשוף את יהודי גרמניה לצעדי תגובה חריפים של המשטר, בטענה שמדובר בהתגוננות אל מול המאבק שמנהלת היהדות העולמית בשלטון הלגיטימי שבחר העם הגרמני. וכך אכן היה. המפלגה הנאצית הכריזה, כידוע, על חרם כללי על העסקים היהודיים בגרמניה ב-1 באפריל 1933.
קריאה לחרם אנטי גרמני היתה יכולה להתפרש גם כהתערבות במדיניות החוץ האמריקאית וביחסי ארה"ב וגרמניה, דבר שהנהגת יהודי ארה"ב נזהרה ממנו כמפני אש. אבל הראביי הרפורמי סטפן וייז, ראש הקונגרס היהודי האמריקאי, אמר באותה פגישה: "זמן המתינות והזהירות חלף עבר. עלינו להשמיע קולנו כבני אנוש. מה שקורה היום בגרמניה יכול להתרחש מחר בכל מקום בעולם, אלא אם כן מתייצבים מול זה ובקול גדול... לא יהודי גרמניה הם המותקפים אלא העם היהודי".
יהודי ארה"ב לא יכלו לעשות הרבה על מנת לבלום את המערכה האנטי יהודית שנפתחה בגרמניה ב-1933. גם החרם על התוצרת הגרמנית שניסו הארגונים היהודיים לארגן בארה"ב, בריטניה, פולין, ומקומות אחרים לא החזיק מעמד יותר משנה וגווע לאיטו במהלך 1934. אבל מארגני החרם, ראשי הקהילות היהודיות האמריקאיות ושותפיהם בארצות אחרות, ידעו, כי צו השעה הוא להתנער משיקולים וחישובים פוליטיים פרגמטיים שנכונים לעתות אחרות, ולקרוא בקול גדול להגיב על העוול המתרחש, על הסכנה המתפשטת, ויותר מכל – לתת ביטוי לכאבם ולתסכולם לנוכח הסכנה האורבת בפתח.
ועוד. "יא, ברעכען!", התנוססה הכותרת מעל המאמר של זאב ז'בוטינסקי, שפירסם בבטאון תנועתו בוורשה "היינט" ב-4 בנובמבר 1932. "כן, לשבור!", התנוססה הכותרת על תרגום המאמר לעברית, שהופיע בעמוד הראשון של הבטאון "חזית העם" ב-2 בדצמבר 1932, פחות מחודשיים לפני עליית אדולף היטלר לשלטון. ז'בוטינסקי קרא אז לשבור את "התביעה למונופולין ולשלטון" של הסתדרות העובדים בארץ ישראל.

3. עצמאות דרום סודן

כחובב היסטוריה, לא יכולתי שלא לעקוב אחרי החדשות הטריות: קבלת העצמאות של דרום סודן. וככל היסטוריון בודק היכן להשוות, בדמיון יש כאן סיפור של דרום סודן המשיק בקווים כמעט זהים לסיפור הישראלי. גם הם מיעוט שגר בלב מוסלמי, גם הם נטבחו ואיבדו מיליוני בני אדם עד שהגיעו למעמד של מדינה, וגם הם נאלצו לנדוד בין אומות העולם עד אשר קמה להם מדינה.
סודן התפלגה לשתי מדינות: מדינה צפונית, הנשלטת בידי קבוצה ערבית מוסלמית שבירתה חרטום, ומדינה דרומית, בעלת אוכלוסיה נוצרית ואנימיסטית (אלילית) שבירתה ג'ובא. הדגל הסודני הורד מעל מרכז השלטון, והדגל של דרום סודן הונף מעליו. היא תהיה האומה ה-54 באפריקה.
סודן היתה צירוף בלתי מלוכד, מאסף של מאות קבוצות שבטיות ואתניות המדברות מאות לשונות. ההתפצלות והקמת המדינה החדשה הן תוצאה של הסכם שלום שנחתם לפני שש שנים, לאחר מלחמה עקובה מדם בין המשטר לדרום שנמשכה עשרות שנים ושנפלו בה כשני מיליון חללים. במשאל עם שנערך לפני חצי שנה, הצביעו 99 אחוזים מתושבי הדרום בעד עצמאות, והצפון הכיר בכך. עתה תבקש המדינה החדשה להתקבל כחברה באו"ם, ובהנחה שתצליח היא תהיה החברה ה-193 בארגון האומות המאוחדות.
אגב, ההכנות למשאל העם על עצמאות הדרום התעכבו. נדמה היה שהסכם השלום שנחתם ב-2005 עומד לקרוס. החזרה לעימות נראתה הגיונית יותר, למה?
כמו דרום סודן מרובת השבטים וכמו מדינות ערב אחרות שהתפצלו, או עשויות להתפצל, בשל כשלונן לתפקד כעם אחד במדינה אחת, גם המדינה הפלשתינית העלולה לקום תהיה כושלת בשל סכסוכים פנימיים. זאת בעיקר בגלל העובדה שהחמולות בערים השונות מעולם לא ויתרו על מעמדן האוטונומי, ותודעת עם לא הצליחה להחליף את הנאמנות של הציבור לשבט או לחמולה.

4. המאחד הישראלי

מדינת דרום סודן מונה יותר מ-8 מיליון נפש, היא משתרעת על שטח הגדול מעט מחצי האי האיברי ובעלת רזרבות נפט (מקום 23 בעולם) המספקות כ-90 אחוזים מן ההכנסות במטבע קשה של סודן המאוחדת (לשעבר). לכאורה חירות וכלכלה מוצלחת עשויות, אם כן, להיות בסיס ראוי להקמת מדינה יציבה. למרבה הצער, אין זו התמונה הנכונה.
דרום סודן היא מדינה נטולת גישה לים והיא תלויה בצפון סודן לצורך יצוא הנפט משטחה. הגם שבין שתי המדינות קיים הסכם על חלוקה שווה של תמלוגי הנפט, בידי צפון סודן האמצעים הצבאיים והכלכליים לכפות גם חלוקה אחרת. דרום סודן אינה יריב כלכלי או צבאי לסודן וסביר מאוד שמשטרו של הנשיא הסודני, עומר אל-בשיר, ינצל זאת כדי לכפות על שכנתו החדשה מדרום תנאים נוחים פחות.
בנוסף, דרום סודן גובלת בכמה מדינות אפריקניות טוטליטריות, שאינן אמונות בהכרח על כיבוד גבולות וזכויות אדם ואשר עלולות להתפתות להרפתקה צבאית נוכח המדינה החדשה.
מצב דברים זה מחייב את דרום סודן בהקמת קואליציה איזורית כדי להבטיח ביטחון, מוצא לים ואפשרות להניח קווי נפט לים הפתוח. שתי האפשרויות היחידות הקיימות הן אלו: לקשור ברית עם אוגנדה וטנזניה או להצטרף לליגה הערבית כחברה נוספת. מאחר שהאפשרות האחרונה אינה סבירה, שהרי דרום סודן אינה ערבית ואינה מוסלמית, מתבקשת מדיניות חוץ פאן-אפריקנית בתמיכה של גופים חיצוניים.
בהתחשב במורשת הבריטית ולנוכח החשש הנוכחי מפני ארה"ב, שנטשה בעלי ברית כמו הנשיא מובארק במזרח התיכון, נראה כי המדינה העדיפה על דרום סודן כבעלת ברית תהיה מדינת ישראל. זאת, בהנחה שישראל לא תיטוש דווקא עתה את מורשת האהדה ותחושת השיתוף, שרבים בישראל חשו כלפי המאבק של דרום סודן. דווקא כעת, יותר מתמיד, הקמת ברית עם מדינה בראשית דרכה - ועוד מדינה המשוועת לכל סיוע אפשרי - עשויה לעמעם במידת מה את הטענות בדבר "אפרטהייד" במדינת ישראל.
המאמץ הישראלי באפריקה נסמך בזמנו על המסד המשותף של ההשתחררות מן הקולוניאליזם הבריטי והצרפתי. תוכנית סיוע היום, בעשור השני למאה ה-21, צריכה להתבסס על העובדה שישראל היא מדינה מבוססת כלכלית, גם אם לא אמידה כמדינות אחרות, וביכולתה לשקם את מעמדה באפריקה בלי לצפות לתמורה מיידית.

5. מלאו 105 שנה לטיהורו המוחלט של דרייפוס

ב-3 בינואר 1895 נשללו דרגותיו של קצין התותחנים היהודי, סרן אלפרד דרייפוס, בטקס פומבי בכיכר מרס בפריז. בית משפט צבאי מיוחד שלח את דרייפוס למאסר עולם באי השדים, באשמת בגידה בצרפת במהלך מלחמתה עם פרוסיה ב-1870. איש מהנוכחים - ההמון האנטישמי שצפה בטקס, קציני הצבא שביצעו אותו, ואפילו דרייפוס עצמו - לא צפה עד כמה דרמטיות תהיינה ההשלכות של העונש ושל הטקס המשפיל שנלווה אליו.
המשפט עצמו, שהתקיים בדלתיים סגורות, נוהל בצורה שערורייתית, ופרקליטיו של דרייפוס לא הורשו לעיין בחומר הראיות - מסמכים שזויפו על ידי קציני צבא אנטישמים.
השבוע מלאו 105 שנה לטיהורו המוחלט של אלפרד דרייפוס, וכן מלאו 76 שנים לפטירתו. לאחרונה נחשפו אלפי מכתבים משפחתיים ומהם מאיר אור חדש על פרשת דרייפוס, שפילגה את צרפת וזיעזעה את העולם בסוף המאה ה-19.
עד כה צרפת הנציחה באופן רשמי לא מעט ארועים מרכזיים בפרשה: ב-1994 היא ציינה 100 שנה להרשעת דרייפוס, ב-1998 ציינו 100 שנה לפרסום 'אני מאשים' מאמרו של אמיל זולא שפורסם בעיתון 'ל'אורור', וב-2006 ציינו 100 שנה לזיכויו ולטיהור שמו של דרייפוס.
תחילתה של פרשת דרייפוס היתה בסוף ספטמבר 1894, אז הוציאה עובדת נקיון, מאדאם בסטיאן, שישה קרעים של נייר משובץ מהסל בלשכתו של הנספח הצבאי בשגרירות גרמניה בפאריס, שקיבל את המונח "המזכר". בסטיאן, שהיתה סוכנת של השירות החשאי הצרפתי, מצאה מסמך המוכיח את בגידתו של קצין מהמטה הכללי של צבא צרפת. הסוכנת, כמו מפעיליה, לא העלו בדעתם כי פרשיית הריגול הזאת תטלטל את צרפת טלטלה עזה בשנים הבאות ותשפיע באופן מכריע על המערכת החברתית, הפוליטית והצבאית.
סופה, שהיא עוזבת את לשכתו של שוורצקופף, באותו ערב ב-26 בספטמבר 1894, עם המטלית והמגב בידיה אך בלי לקחת את "המזכר" המפורסם - אותו מסמך שהביא להרשעתו הכפולה של אדם חף מפשע (דרייפוס), למוות עצמי של סוכן השירותים החשאיים בשל שקריו וטיוחיו (אנרי) ולמוות אפוף מסתורין של סופר מפורסם (אמיל זולא; נחנק למוות מעשן הארובה בחדר השינה שלו).
כעבור יומיים הואשם דרייפוס, שהיה אז בן 35, על ידי הגנרל מרסייה, שר המלחמה, ולמחרת נעצר. לציבור נודע על פרשיית דרייפוס רק ב-1 בנובמבר הודות לידיעה קטנה שהופיעה בעיתון "לה פיגארו". תחת הכותרת "פרשת בגידה" נכתב: "השערות כבדות משקל הביאו למעצרו הזמני של קצין צרפתי החשוד, כי העביר לזרים כמה מסמכים בעלי חשיבות מועטה. צריך שנדע את האמת במהירות".
הראשון שהטיל את אשמת חיבור המסמך על קפיטן (סרן) דרייפוס, קצין התותחנים ששירת במטה הכללי, היה הקולונל ד'אבוויל, אחד מראשי השירותים החשאיים וקורא מסור של העיתון האנטישמי "לה ליבר פארול". הדבר היה בישיבה של ראשי השירותים בפאריס ב-12 באוקטובר. הקצין הבכיר מצא דמיון בין כתב היד במסמך לבין כתב ידו של דרייפוס היהודי.
אלפרד דרייפוס היה קצין בארטילריה הצרפתית, והוא נאשם בהעברת פרטים על תותח חדש (בקליבר 120 מ"מ), אשר היה מתכוונן בעזרת מנגנון הידראולי חדש (שהגרמנים מאד רצו לבנות כמוהו). ב-22 בדצמבר נגזר על דרייפוס מאסר עולם, ב-5 בינואר 1895 ניטלו ממנו דרגותיו בטקס משפיל, ואחרי חודשיים הוא נשלח לאי השדים בקרבת גויאנה הצרפתית, מבלי שהוא או עורך דינו קיבלו לידם את התיק הסודי שחרץ את גורלו.
דרייפוס היה כלו בתנאים קשים, יותר מארבע שנים ולא שיער כי מאסרו מחולל בצרפת סערה אדירה. ב-1896 גילה המפקד החדש של שירות המודיעין, הקולונל פיקאר, כי שני מסמכים שהוצגו במשפט הם חסרי כל ערך. מפקד הצבא התעלם מהדברים והדיח את פיקאר. ב-6 בנובמבר 1896 פירסם הסופר ברנאר לזאר חוברת צנועה, ששמה "טעות שיפוטית – האמת על פרשת דרייפוס".

6. הכתובה ואותיות פ"ט על מצבתו

באותם ימים הפכה הפרשה לנושא המרכזי על סדר היום בצרפת והיא חצתה את הארץ לשני מחנות, שקוי התיחום שלהם ניכרים עד היום. מסוף 1897 החלו הדברים להתגלגל במהירות: אחיו של דרייפוס, מתיה, האשים את הקצין אסטרהאזי כי הוא מחבר המסמך שהתגלה בשגרירות הגרמנית, ואכן בכך התגלה הפושע (הבוגד) האמיתי – פרדיננד וולסין אסטרהאזי. הוא הועמד למשפט צבאי, בדלתיים סגורות, ב-10-11/1/1898 ויצא זכאי. משפטו זה עורר פרץ של אנטישמיות בצרפת, ויומיים לאחר מכן (ב-13.1.1898) יצא הסופר אמיל זולא במאמרו המפורסם "אני מאשים". אגב, אסטרהאזי הוצא לפנסיה והועבר בסודיות לאנגליה, שם חי עד יום מותו.
בינואר 1898 פירסם זולא את ה"אני מאשים", ביוני הוקמה הליגה לזכויות האדם במטרה להגן על דרייפוס, באוגוסט התאבד הקולונל אנרי – מהדמויות המרכזיות בפרשה, שצירף לתיקו של דרייפוס מסמך מזויף כדי למנוע את זיכויו. דרייפוס הושב מאי השדים ובמשפט חוזר שנערך לו ב-1899 הורשע פעם נוספת, אך מיד זכה בחנינה. אגב, הספר 'חמש שנים מחיי' שדרייפוס כתב בזמן ששהה באי השדים, הוא יומן הכליאה שכתב וראה אור ב-1901, שנתיים לאחר שובו לחיק משפחתו.
מיד לאחר שדרייפוס נשלח לרצות את עונשו החל אחיו מתייה לנסות להוכיח את חפותו. שורה של אישי ציבור מהשמאל הצרפתי הצטרפו אליו, בהם ברנאר לזאר, אנאטול פראנס וז'אן ז'ורס. בינואר 1898 פירסם הסופר אמיל זולא את אחד הטקסטים המפורסמים בתולדות העיתונות הצרפתית תחת הכותרת "אני מאשים". במאמר, המופנה לנשיא צרפת, מאשים זולא את ראשי הצבא בעיוות המשפט:
"חובתי היא לדבר; אין לי חפץ להיות שותף ללעג הזה. אחרת לילותי יהיו רדופים בידי רוחו של אדם תמים, הרחק מכאן, הסובל את העינויים הנוראים ביותר עבור פשע שאותו לא ביצע ... איש לא יאמין לעולם למשמע הניסויים שבהם ניסה [רב סרן פטי זה קלאם] את דרייפוס חסר המזל, המלכודות שטמן לו, החקירות הפרועות, הפנטזיות המפלצתיות, העינוי המופרע כולו ... הציבור נבהל, שמועות הסתובבו על מעשי בגידה נוראיים ונבזיים ביותר, על הונאות מפלצתיות שהן כפגיעה בהיסטוריה הלאומית שלנו ... איזו האשמה מופרכת! העובדה שמישהו הורשע באישום זה היא חוסר הצדק המשווע ביותר ... הוא ידע מספר שפות - פשע! הוא לא נשא על גופו אף מסמך שעלול היה להפלילו - פשע! הוא ביקר מדי פעם בארץ מוצאו - פשע! הוא היה חרוץ וביקש להיות מיודע בכל - פשע! הוא לא התבלבל - פשע! הוא כן התבלבל - פשע!".
בעקבות המאמר הוגשה תביעת דיבה נגד זולא. הוא נאלץ לברוח לאנגליה והפרשיה תפחה לכדי שערוריה בינלאומית. השמאל בצרפת, בסיוע בינלאומי, המשיך ללחוץ על קיום משפט חוזר לדרייפוס, וזה התקיים לבסוף באוגוסט 1899. בין לבין התחוללו בצרפת עימותים בין השמאל לימין, יהודים הוכו ואף נרצחו, שרים התפטרו, וממשלת צרפת נפלה כמה פעמים - הכל כתוצאה ממהלכים הקשורים בפרשיית דרייפוס.
דרייפוס הובא למשפט חוזר ב-1899. משפטו חצה את תושבי צרפת למאמינים בחפותו ולמאשימים. לאחר זיכויו המלא, הוא הוחזר לצבא בדרגת רב-סרן (מייג'ור) ב-1906.
הוא שב לפקד על חייליו לאחר שהושבו לו דרגותיו ואף ניתן לו אות לגיון הכבוד. אולם בכך לא ניתן לסכם את ערכה ההיסטורי של הפרשה. לאורך השנים שימש משפט דרייפוס מופת היסטורי כפול: מחד גיסא, הוא היווה הוכחה לכך שלא ניתן להסתפק בחקיקה המעניקה שוויון זכויות ליהודים על אדמת אירופה; ומאידך גיסא, הוא שימש סמל מובהק להתגייסותם של אנשי רוח לא יהודים נגד עוולות אנטישמיות.
דרייפוס קבור בבית הקברות של מונפארנס, פריס. ראוי להביט שעל המצבה חרוטות בראש האותיות פ.ט. [פה טמון] ורצו"ב העתק שטר הכתובה שלו, בנישואיו שהתקיים ביום שני, ר"ח אייר תר"ן בפריס./