טאייפ ארדואן טרם התנצל עבר והווה/ ק. בנימין

עבר והווה / ק. בנימין

1. טאייפ ארדואן טרם התנצל

משבר היחסים בין טורקיה וישראל אינו יורד מסדר היום גם לאחר מסע הלחצים שמפעיל נשיא ארה"ב ברק אובמה, להמשיך בהידברות. למרות דו"ח פאלמר שמינה מזכ"ל האו"ם לחקר ארועי המשט, שיש בו ככל הנראה הרבה דברים טובים מאוד לישראל, דברים שקובעים שהסגר עצמו הוא חוקי, עצירת המשט היא חוקית, הפעלת הכוח מהרגע שהם סרבו להכנס לאשדוד גם היא חוקית.
במובן הזה, זה דבר חשוב מאוד. מצד שני, יש בדו"ח קביעות שהן בעייתיות לגבי דברים, שלפי דעתם (של כותבי הדו"ח) הן טעויות שנעשו במהלך המבצע. ההישג שישנו בדו"ח פאלמר, בקביעה שבסך הכל ישראל פעלה כשורה. למרות זאת, ישראל אמורה לשלם לכל משפחה של מי שאיבדה את אחד מיקיריה על המרמרה 100 אלף דולר, כפול ממה שדובר קודם לכן, ובתנאי שהסכום הכפול ישחרר את ישראל מן הצורך להתנצל.
אין כל פלא בהתנהלות ובהתנהגות של ראג' טאייפ ארדואן, ראש ממשלת טורקיה, המוביל אישית את הקו הנוקשה נגד ישראל, וכאן נחזיר קטע היסטורי של בני משפחתו של טאייפ ארדואן, אלו התנדבו בשנות ה-40 לשרת בגייסות המוסלמים הפשיסטיים שעזרו לצבא הגרמני ללכוד יהודים בצפון אפריקה, להפיץ תעמולה נאצית בטורקיה ולהילחם ברחבי הבלקן נגד פרטיזניים של טיטו.
ב-1974 כתב ארדואן מחזה אנטישמי קיצוני והוא לא הוצג מחשש שזה יגרום להוצאת המפלגה שהוא היה חבר בה אל מחוץ לחוק. המחזה הזה מתאר את היהודים בדיוק כפי שהיטלר תיאר בנאומיו. ארדואן חבר במסדר מוסלמי קיצוני בשם נקשיבנדי, שדוגלת בג'יהאד עולמי, הוא הצהיר לא פעם שמטרתו בהשמדת מדינת ישראל.
ארדואן היה ראש הממשלה הטורקי הראשון שאיפשר גיוס לחמאס ב-1988. ארדואן נשלח למאסר של 10 חודשים בגלל פעילות קיצונית והסתה נגד המערב והיהודים. ארדואן הודה יותר מפעם אחת, שלולא תמיכתה של ארצות הברית הוא היה כבר מזמן מתגייס לחיסולה של ישראל.

2. השתיקה הערבית הרועמת

אולי מישהו יודע לאן נעלמו חברי הכנסת הערביים? מחפשים אותם בנרות, כבר כמה חודשים במיוחד בימים האחרונים, ואין קול ואין עונה, כאילו בלעה אותם האדמה. שום קול זעקה על הרצח הנורא הזה שקורה עכשיו לאחיהם הערבים בסוריה. על הזוועה, על האטימות, על האלימות, על השלטון המושחת שמנהל הנשיא הסורי, ושומעים מהם דממה דקה, אוושת גלים, כאילו לא היו דברים מעולם.
איך זה יכול להיות, הרי חברי הכנסת הערבים-ישראלים יודעים לצרוח, בזה הם הרי מצויינים ואין להם מתחרים. הנה קחו למשל את המשט, בו הח"כית אפילו טרחה לעלות על הספינה 'מרמרה' כדי לזעוק את אשמת היהודים הרעים בכל רחבי העולם, וראו זה פלא, עכשיו לא שומעים ממנה ציוץ. אחיהם הערבים נרצחים בדם קר בידי משטר מושחת חסר אנושיות, ולא שומעים כלום. באמת פלא. ועוד פלא, ח"כים ערביים נפגשו עם שליט לוב (קדאפי). הם נסעו לשם ברצינות תהומית כדי לפגוש את מורם ורבם. הורידו את הראש, והצטלמו מחוייכים עם שיניים צחורות, הנה יש להם תמונה עם מנהיג.
ופתאום שקט, קולם דמם. פתאום כל האמירות האלה שהם כל כך מורגלים בהן, על השלטון המושחת, על אפליה, על גזענות, על אלימות, על חוק, על משטר, פתאום הכל נעלם. שום דבר, אין להם מה לומר ואין להם עמדה.
דבר אחד ברור וגם אבסורדי, המדינה היחידה שהם לא מפחדים לצעוק עליה היא ישראל.

3. "בריטניה השבורה"

המהומות בערי אנגליה שככו. אפשר שיתחדשו, אפשר שלא. התיאוריות לסיבות התפרצותן מתרבות בינתיים ללא הפסק. התקשורת הבריטית מוצפת מאמרים של סוציולוגים, חוקרי תרבות, כלכלנים, עובדים קהילתיים, פילוסופים, מומחים לסביבה, קציני משטרה לשעבר, ראשי ערים לשעבר, סופרים, פרשנים. מי לא. הכותבים כמעט שלא מושפעים מהעובדות. הם באים לשטח מצויידים בהשקפות עולם מוגמרות ומלבישים אותן על המציאות. אם המציאות לא תואמת את התיאוריה - אוי למציאות.
מלבד טראומת הביזה והאלימות, חנויות רבות נבזזו ובמקרים מסויימים הושמדו בשריפות בגל האלימות שסחף את בריטניה, ולהערכת חברות ביטוח, הנזקים עשוים להגיע לכ-200 מיליון ליש"ט, וממשלת בריטניה הכריזה על קרן סיוע בסך 20 מיליון ליש"ט, שנועדו למנוע מבעלי חנויות קטנים לפשוט רגל כליל, בשל הנזקים הכבדים שספגו.
חברות הביטוח בתורן ינסו לטעון, כי הביזה והפגיעה ברכוש היו פעילות קבוצתית מאורגנת, כיון שאז יהיו זכאיות להחזר כספים מהממשל, במסגרת חוק פיצויי המהומות שנחקק ב-1886. חוק זה יאפשר גם לחנויות שלא היו מבוטחות לדרוש פיצויי נזיקין מהממשל. לפי החוק, משטרת בריטניה היא הממונה על שמירת החוק והסדר במדינה, ולכן למדינה יש חבות משפטית לפצות אזרחים שנפגעו כתוצאה מהמהומות.
עם זאת, הרשויות בבריטניה, על רקע הקיצוצים החריפים בתקציבים שהחילה ממשלת קמרון, אינן ששות לקחת על עצמן את מלוא הנטל. לאחר התנגדות ראשונית העבירו הרשויות טופס שניתן למלא כדי לדרוש פיצויים. עם זאת, מדובר בטופס ישן, שכשהודפס, ההנחה היתה, כי השנה בתאריך החלה בספרות 19, ואת סכום הפיצויים יש למלא בליש"ט, שילינג, ופני.
אגב, בריטניה מתפארת וממסדת מוסדות מסורתיים ותיקים רבים: משפחת המלוכה, תה שלאחר הצהרים ומרוצי סוסים. לאחרונה אפשר היה לראות ביטוי אלים ומכוער במיוחד של מסורת בריטית ותיקה נוספת: החוליגנים.
מאידך, לונדון היא ערש הנימוס והצדקנות האירופית, וישראל היא קרבן עיקרי לצביעות המוסרית הזו. משם יוצאות החרמות הקשוחים ביותר נגד מוצרים מישראל, היוזמות האנטי ישראליות המתחסדות ביותר, הגינויים האקדמאיים, וכמובן הצווים הבטחוניים שגורמים לקציני צה"ל הבכירים להיזהר מלדרוך על אדמת לונדון, פן ייעצרו כאחרוני העבריינים.
הערבים והמוסלמים הציפו את לונדון והפכו אותה למדבר. ו"הערבי אינו בן המדבר, הוא אב המדבר", אמר הלורד צ'ארלס דארוויס, מי שהיה הנציב הבריטי הראשון בסיני. כאמור, קציני צה"ל מפחדים להציג בה את כף רגלם מפחד מעצר בעוון פשעים נגד האנושות, אך היא פתחה שעריה לכל מטיף רעל מוסלמי.
עכשיו, אפשר להציע, צריכה ישראל לרשום את שמות השוטרים הבריטיים שהפעילו כוח בלתי סביר, והשתמשו בכדורי גומי ובאמצעים בלתי חוקיים אחרים. מי יודע – אולי ינפיקו צווי מעצר נגד שרים בריטיים. אגב, אנגליה היתה המדינה האירופית הראשונה שבה נעשה שימוש בטלאי הצהוב, ומשם גורשנו לראשונה – כ-200 שנה קודם לגירוש ספרד. אבל אנגליה היא לא רק האנטישמיות של יוסטון צ'מברליין – "נביא הרייך השלישי" (כהגדרת היטלר).
אבל, יש משהו חשוב באופן שבו מנוערת כעת הממלכה הנאורה הזו, ומבחינה בבעיה תרבותית וחינוכית אקוטית, שכבר אי אפשר להחביא. תחת כל תוכחות המוסר שמגלים בממלכה כלפי מה שקורה בישראל, מסתתרת חצר אחורית אפלה מאוד, מוזנחת ומסוכנת. חצר אחורית של מהגרים, צעירים, מתוסכלים, ונדליסטים, לצד אזרחים הסובלים משתיינות ומבערות, שאנגליה העדיפה עד היום לנעול בחדר, ולהתרכז בצרותיהם של אחרים.

4. הבליץ בבריטניה

הכותרת הראשית של ה'ניו יורק פוסט' עם תחילת הלחימה ב'עופרת יצוקה' ברצועת עזה הורכבה ממלה אחת: "בליץ". מתחתיה נראתה תמונה גדולה של בניין הרוס ופלשתיני מרים את ידיו באימה. העורכים של הצהובון הניו יורקי מחזיקים בקו פרו-ישראלי מובהק: הם התכוונו כנראה להחמיא לישראל על הכתישה האווירית המתמשכת ברצועת עזה נגד חמאס.
בליץ כביטוי, הפך מזמן לחלק מהתרבות הפופולרית. במהלך שישה חודשים, מספטמבר 1940 ועד למאי 1941, התקיף הלופטוואפה הגרמני את לונדון וערים נוספות בבריטניה מתוך מטרה מפורשת לשבור את המורל הבריטי; הוא הרג למעלה מ-43 אלף אזרחים, פצע מיליון אחרים, הרס כמיליון בתים והצליח לאחד את האומה הבריטית למאבק ברייך השלישי. מסע ההפצצות נגד אזרחים היה כנראה אחת מהטעויות האסטרטגיות הגדולות של היטלר, כותב גווין מורטימר, בספרו על הבליץ, ולא רק משום שגרם לתגובת נגד בציבור הבריטי, אלא גם בגלל סיבה אסטרטגית פשוטה: הלופטוואפה הפנה את משאביו מריסוק חיל האוויר הבריטי, שכבר היה על הקרשים, לפגיעה ביעדים אזרחיים: "אם המתקפה (על בסיסי חיל האוויר המלכותי) היתה נמשכת עוד שבוע, הקרב על בריטניה היה מוכרע לטובת גרמניה", כותב מורטימר.
אגב, ב-1940, רוב הילדים פונו מלונדון; יותר מ-100 אלף נשלחו לאיזורים הכפריים של בריטניה. המטרה היתה להציל אותם.
ומעניין הפעם, הבריטים השאננים האשימו תחילה את השוטרים בהגזמה בהפעלת כוח נגד הפורעים וראש הממשלה, דיוויד קמרון, שהצליח למשוך את תשומת הלב התקשורתית, ספג גם ביקורת קשה, כשהודיע על פתרון הקסם שמצא כדי להבטיח שהמהומות שפקדו את אנגליה לא יחזרו על עצמן: "יבוא" של קצין המשטרה האמריקאי המעוטר, ביל בראטון, שישמש כיועץ מיוחד לקמרון ולממשלה במלחמתם נגד כנופיות הפשע הבריטיות ובגיבוש דרכים להתמודדות עם ארועים דומים בעתיד.
בראטון שכונה על ידי התקשורת הבריטית "שוטר-על", שימש בעברו כקצין המשטרה של הערים בוסטון, ניו יורק ולוס אנג'לס. הוא זכה לשבחים רבים לאחר שב-1994 מונה על ידי ראש עיריית ניו יורק דאז, רודולף ג'וליאני, להילחם בפשיעה שגאתה ברחובות העיר, והשניים אכן צמצמו אותה מאוד. בשלב מאוחר יותר מונה בראטון לשמש כקצין המשטרה של משטרת לוס אנג'לס, וגם שם קצר שבחים.
בינתיים, אחד ממבצעי האכיפה הגדולים ביותר בבריטניה ממשיך. אלפי שוטרים נשלחו להוציא מבתיהם אזרחים החשודים, כי לקחו חלק במהומות ולהחרים את הסחורה שגנבו. עד כה נעצרו למעלה מ-1,700 איש, ובמשטרה מעריכים כי אין זו המלה האחרונה. במרכזי ערים שונים הוצבו שלטי ענק, שבראשם הכותרת "האם אתם מכירים אותם?" ובמרכזם תצלומיהם, שמקורם במצלמת האבטחה, של אנשים שהשתתפו במהומות ובביזה וטרם זוהו.
בתי המשפט באנגליה ממשיכים לעבוד גם הם מסביב לשעון. נראה כי הצהרתו של קמרון, לפיה הוא מצפה, כי כל המעורבים ייכנסו לכלא, עושה את שלה. מרבית החשודים מובאים לפני שופט בהליך מזורז, ועל פי רוב העונשים כבדים.

5. ההשוואה של המחאה אך לא שווה

‏מה שקורה בישראל בכל הנוגע למחאת האוהלים הוא בעצם תמונת ראי. הישראלים, שמוחים על מגוון עניינים הקשורים ביוקר המחיה - ממחיר הקוטג' ועד מחירי הדירות - התארגנו בהמוניהם לסידרת הפגנות ומחאות, אף אחת מהן לא אלימה. כמובן, גם הרשויות לא מגיבות באלימות המאפיינת את המשטרים בארצות ערב, ואפילו המשטרה באנגליה, להבדיל, מתחילה לשקול שימוש בכדורי גומי. העולם הפך למוזר. בריטניה, המעצמה הליברלית והדמוקרטית שמעניקה לאזרחיה את האפשרות לחיות בשלום ובשפע, הפכה למדינה שבה אלפים העלו באש בתים וחנויות ובזזו כל הנקרה בדרכם, ולא בחלו גם בפעילות ונדליסטית. בריטים בגיל מסוים בוודאי נזכרו עתה במהומות שהתחוללו בבריקסטון ובטוטנהאם - שוב טוטנהאם - בשנות ה-80, כאשר כנופיות של תושבים שחורים נלחמו בינן לבין עצמן ואף היכו קצין משטרה למוות. מאז אותם ימים נדמה היה כי המתחים הגזעיים צומצמו במידה ניכרת, ועכשיו הם התפרצו כמו משום מקום.
נעבור להסתערות של ההמון הצרפתי על מבצר הבסטיליה, בדיוק לפני 222 שנים, אל תחילת המחאות הישראליות, הסמליות שבתאריך הזהה 14 ביולי, קוסמת, אבל מקור ההתייחסות הרלוונטי יותר של ההתעוררות הישראלית הוא מאי 1968 בצרפת. האביב ההיסטורי ההוא יצר את תנועת המחאה האזרחית המשמעותית ביותר שידעה צרפת במאה ה-20. תנועת מרי פוליטית, חברתית ותרבותית שהשפעתה ניכרת עד היום במדינה.
פלג אחד של המפגינים בתל אביב רצה להמחיש השוואה והציב גיליוטינה, אחד מסמלי המהפכה הצרפתית, ששימשה להוצאות להורג של בכירי המדינה.
תנועת האוהלים המקומית, המבקשת "צדק חברתי" כשם קוד לשינוי משמעותי של הסדר החברתי הקיים בישראל, עדיין רחוקה מלסחוף את ישראל למאי 68' משלה. אל מול ענני הגז המדמיע שאפפו אז את הרובע הלטיני, מחאת האוהלים בארץ היא מחאה של ילדים טובים, ובעיקר לא אלימים, לפחות לפי שעה. בצרפת התסכול היה אלים ופוליטי, בישראל הוא ישן באוהל ועטוף בדגל כחול-לבן.
לצרפתים היה את הגנרל שארל דה גול, לישראלים יש את בנימין נתניהו. יש שמשתעשעים שבנימין נתניהו יוותר לפלשתינים בתנאי שיסכימו לתנאים שלו, כמו שדה גול הוציא את צרפת מאלג'יריה.
ובכל זאת, נתניהו עוד יקנה את מקומו בתור דה גול המקומי. לא המנהיג הנועז שהעז לפתור בעיה הרת גורל באומץ לב, אלא השליט שהמחאה מטלטלת את הסדר הישן שעליו מבוססת השקפת עולמו ומותירה אותו חסר אונים. דווקא בשלבים הקשים, האלימים, של מרד הסטודנטים בצרפת, הגנרל דה גול היה רחוק מלגלות מנהיגות. כאשר בסוף מאי של אותה השנה, דה גול נעלם לשעות ארוכות מארמון האליזה וטס לבסיס צבאי בגרמניה, שררו בצמרת הצרפתית מבוכה ותהיות, האם גיבור מלחמת העולם השניה יצליח להוביל את המדינה, גם מול צעירים זועמים שקצו בשלטונו.
נתניהו לא צריך לטוס לגרמניה. הפחד שאחז בשרי הליכוד לנוכח הדרך שבה הוא מנהל את המשבר, מבהירה שגם ראש הממשלה שלנו נפקד-נוכח, מנסה בכל זאת לשנות את סדר העדיפויות שמבטיח את שלטונו. נכון, הגנרל הצרפתי אמנם הצליח לקום מהקרשים, הוציא את אנשיו לרחוב וזכה ברוב סוחף בבחירות הבזק שעליהן הכריז לפרלמנט. אבל היה זה נצחון קצר מועד: מרד הסטודנטים סימן את קץ שלטונו האפקטיבי של דה גול, שהתפטר מתפקידו פחות משנה לאחר מכן.

6. שיא הציניות: הניאו-נאצים קוראים "לתת גז"

קשה להאמין, אבל חודש לפני הבחירות למועצת ברלין מוצפת בירת גרמניה במודעות בחירות של המפלגה הניאו-נאצית – נפ"ד – שעליה מופיעה הסיסמה המזעזעת: "לתת גז".
על מודעות הבחירות נראה יו"ר המפלגה, אודו פוגט, ישוב על אופנוע בחליפת עור שחורה (לבוש פופולרי מאוד בקרב הניאו-נאצים בשל דמיונו למדי האס-אס) ומוכן "לתת גז". פוגט מקווה להיבחר לראשונה למועצת ברלין. נציגי מפלגתו כבר יושבים במועצות מקומיות של שכונות ברחבי בירת גרמניה.
הסיסמה התמימה לכאורה של הניאו-נאצים מעוררת, כמובן, אסוציאציה מחרידה לתאי הגזים שבהם השמידו הנאצים מיליוני בני אדם, בעיקר יהודים, במלחמת העולם השניה.
נציגים מכל הקשת הפוליטית הביעו זעם רב על מודעות הבחירות ודרשו לבדוק את האפשרות לנקוט הליכים משפטיים נגד המפלגה הניאו-נאצית. הרדיו הציבורי של ברלין הודיע, שלא ישדר פרסומות של נפ"ד.