אסי דיין וידוי

"בדידות וההרגשה שאינך רצוי-הן העוני הנורא ביותר"-אמא תרזה.

ולא מזמן כתבתי:

"ויוצא שרוב הזמן אני לבדי

מדבר עם עצמי, קורא לי 'אתה'

ואתה מנסה לברר איך זה שכבר כמה שנים

אתה תקוע בחברת עצמך

מחובר לבדידות כמו הרגל ישן

כמו רכיבה על אופניים

שולט בתנועה ממני אלי

נוסע לאורכם של חיי

והמסע על פני המישור האינסופי

והריק מאדם, השטוח, הצחיח

מדבָּר האנונימיות היבשה, פרוש

כמו סדין ענקי והאופק נמצא בקצה

כאילו אתה נע על פניה של מיטה

עליה אתה נע עד שתשכב לבדך

ותישן לך בעריסה שהמתינה לך

מאז לידתך.

ואין סיכוי שמישהו יעיר אותך "

. . .

וחוץ מזה, רציתי לבקש כי לא תגיבו על הבלוג הזה. האחרון לפי שעה.

נתראה בעוד שלושה שבועות, בפוסט הבא.

אולי, מתישהו אגמל מהלבד הזה. ואחזור למה שניטצ'ה ציין כ-:

"אנושי,אנושי מדי"

ואוותר על מה שמשתמע מהשיר שכתבתי והקראתי בלילה בו קיבלתי

מהאקדמיה הישראלית לקולנוע ,'פרס מפעל חיים':

"בראשית לא היה כלום, גם באחרית

וביניהם הייתי אני

מהלך בארצות, כמו קהלת בירושלים

ואני אין לי בראשית ואין לי אחרית

כמו צמח רב שנתי

כמו פקעות

כמו שמות של מקומות

כמו הים שלא סופרים את גליו

כמו הצלקות בהר ממול

כמו מקומות

כמו כל המנגד הזה

ולא החכמתי כמו קהלת ואני יודע יותר ויותר

מה שפחות"

אסי דיין