פרשת השבוע: פרשת חקת

מאת יעקב מאיר

פרשת "חקת"

בני ישראל שבים ומערימים קשיים לפתחם של משה ואהרן: "ולא היה מים לעדה ויקהלו על משה ועל אהרן. וירב העם עם משה, ויאמרו לאמר ולו גוענו בגווע אחינו לפני ה'. ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה למות שם אנחנו ובעירנו. ולמה העליתונו ממצרים להביא אותנו אל המקום הרע הזה, לא מקום זרע ותאנה וגפן ורימון ומים אין לשתות" (במדבר כ, ב-ה).

בעייתו של העם היא בעיה אמיתית: אין להם מים לשתות. אך כדרכן של בעיות נקודתיות סופחת אליה בעיה זו את כל תסכוליו של העם ותלונותיו, והצמא הפיסי נהפך לחרטה על כל המסע הגדול במדבר. שוב חוזרים משה ואהרן אל אוהל מועד, ושם נותן להם הקב"ה תשובה לתלונת העם: "וידבר ה' אל משה לאמר. קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו, והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם" (שם, ז-ח).

הקב"ה מצווה על משה ואהרן לדבר אל הסלע, ולא נאמר מה עליהם להגיד לסלע. המלים צריכות להיות מלותיהם שלהם, אך בידו צריך משה להחזיק את המטה. מדוע יש צורך במטה אם לא ייעשה בו כל שימוש? קושיה זו נעשית דוחקת עוד יותר כשמתברר שמטה זה הופך להיות הכלי שבעזרתו ממרה משה את פי ה': "ויקח משה את המטה מלפני ה' כאשר ציוהו. ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע, ויאמר להם, שמעו נא המורים, המן הסלע הזה נוציא לכם מים. וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים, ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם" (שם, ט-יא). חטא זה חמור כל כך בעיני הקב"ה, עד שעונשו הוא "לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם" (שם, יב).

בעיני משה, היכולת להנהיג אינה ברורה מאליה. במעמד הסנה, המעמד שמשה קיבל בו את תפקידו, מנוסח יחסו אל יכולתו להנהיג בקיצור ובדייקנות: "ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי כי יאמרו לא נראה אליך ה'" (שמות ד, א). משה חסר ביטחון באשר לכוחן של מלותיו להעביר את המסר אל עם העבדים שבמצרים. ובתגובה: "ויאמר לו ה' מה זה בידך? ויאמר מטה".

שאלתו של הקב"ה נראית לא קשורה לטענתו של משה. מה הקשר בין חוסר האמון של העם למלותיו של משה לבין מה שהוא מחזיק בידו? אך לשון הסיפר המקראית, הממעטת בתיאורי דמויות וחפצים, אינה מתמקדת בחפץ לחינם. "ויאמר השליכהו ארצה, וישליכהו ארצה, ויהי לנחש, וינס משה מפניו". בפסוק קצר זה אצורה כל מערכת היחסים המורכבת של משה עם כוחו. משה שואל אם כוחו יעמוד לו ובתשובה מתגלם כוחו במטה. מטה זה מגלה את הפוטנציאל החבוי בו והופך לנחש, ומול כוח ממומש זה - "וינס משה מפניו". משה מפחד מכוחו, מפחד מיכולותיו. אז אומר לו הקב"ה: "שלח ידך ואחוז בזנבו. וישלח ידו ויחזק בו, ויהי למטה בכפו" (שם, ד). ברגע ה"ויהי למטה" אוחז משה בידו את יכולתו להנהיג.

אך למטה זה יש שני פנים. האחד הוא המטה, המאפשר למשה לדבר ולהנהיג, והשני הוא הנחש. אם רק יאחז משה בנחש ויעז להשתמש בו - "ויהי למטה בכפו". אך אם ינוס מפני יכולתו המילולית יישאר המטה נחש ויוכל להכיש.

בפרשתנו נשלח משה להוציא מים מן האדמה. כאשר אומר לו הקב"ה "קח את המטה" הוא כמו אומר לו "לך בכוחך זה". הקב"ה שולח אותו למשימתו ובידו החפץ המגלם את יכולתו לדבר, כדי שיעזור לו לגלות את מלותיו ולדבר אל הסלע כדרך מנהיג אמת. אך משה איננו מאמין במלותיו. במקום לפתוח את פיו ולדבר הוא נוהג כפי שנהג באיש המצרי, לפני שהיה לו מטה: "ויך".

מכתו של משה מגלה את פניו הנחשיות של מטהו. הוא חוזר אל חוסר ביטחונו במלותיו, אל חוסר ביטחונו ביכולתו להנהיג, ומשתמש במטה כמעין "דרך קיצור" אל המים - ממש כפי שהציע הנחש הראשון לחוה בפרשת בראשית. חוה בחרה לשמוע לנחש ולא לדבר ה' ובעקבות כך גורשה מן הגן. משה בחר בנחש על פני המטה ובעקבות כך לא הורשה להיכנס אל הארץ. מנהיג שאיננו יודע לדבר אל הסלע, לפייסו במלים עד שיפתח את פיו וינביע את מימיו, לא יוכל להיכנס אל הארץ הטובה. בהכאת הסלע בחר משה באופציה הלא דיאלוגית, הלא מילולית, בנחש ולא במטה, ואולי משום כך נגזר עליו לעמוד על הר נבו, לראות את הארץ בעיניו ולמות שם לבדו - ללא מלים.