פרשת השבוע: פרשת "בהעלותך"

פרשת השבוע: פרשת "בהעלותך"
מאת: יעקב מאיר
בפרשת השבוע מתלונן העם "מי יאכילנו בשר? זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם, את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים. ועתה נפשנו יבשה אין כל, בלתי אל המן עינינו" (במדבר יא, ד-ו). נושא התלונה הוא האוכל, אך העם אינו שואל "מדוע אין לנו בשר?" או "מאין יבוא לנו בשר?" הוא שואל: "מי יאכילנו בשר?" התלונה אינה על האוכל אלא על המאכיל; עומק הבעיה אינו הבשר אלא המנהיג.

העם חש נטוש. הם אפילו אינם מתלוננים אל משה, אלא "וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו, איש לפתח אהלו" (שם, י). המנהיג אינו משמש אפילו כתובת לתלונות. הוא פשוט נעדר. דבר לא הכין לתפנית מפתיעה כל כך בדמותו של משה. עד עתה הוא היה המנהיג היחיד, הבלתי מעורער, שאיש אינו יכול להשתוות לו. אך אולי דווקא ביחידיותו זו נמצא גם חסרונו.

כבר בספר שמות, כאשר מגיע יתרו ורואה את משה יושב ושופט את העם, הוא מבחין בחיסרון שביחידיותו של משה. קשה להיות שליח יחיד, שופט יחיד, צינור יחיד המחבר בין שמים לארץ. כבר אז ניבא יתרו: "נבול תבול גם אתה גם העם הזה אשר אתך כי כבד ממך הדבר אשר אתה עושה" (שמות יח, יח). אז הציע יתרו פתרון ארגוני: לחלק את המעמסה למערכת הייררכית שבה ישפטו את העם שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות, ורק המקרים הגדולים יגיעו אל משה עצמו. מבנה זה משאיר את משה בקודקוד, כמקשר בין ראש שרשרת המשפט לבין הקב"ה, אך הוא מקל מעליו את העומס. פתרונו של יתרו הוא פתרון מבני בלבד, שכן משה עודנו משמש צינור יחידי. העומס הוקל אך היחידיות בעינה עומדת.

בפרשת השבוע "בהעלותך" מתגשמת נבואת יתרו, והמשא המוטל על כתפיו של משה מכריע אותו: "ויאמר משה אל ה', למה הרעות לעבדך ולמה לא מצתי חן בעיניך לשום את משא כל העם הזה עלי. האנכי הריתי את כל העם הזה, אם אנכי ילידתיהו, כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק על האדמה אשר נשבעת לאבותיו. מאין לי בשר לתת לכל העם הזה כי יבכו עלי לאמור תנה לנו בשר ונאכלה. לא אוכל לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני. ואם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג אם מצאתי חן בעיניך ואל אראה ברעתי" (שם יא-יד).

משה אינו מעלה את בקשתו של העם אל הדרג העליון, אלא מפנה אל הקב"ה תלונה משלו. לא "למה הרעות לעם הזה", אלא "למה הרעות לעבדך?" אך במפתיע, עומק תלונתו של העם הוא הוא עומק תלונתו של משה. שניהם חשים נטושים, שניהם זקוקים לאבא.

תהליך התבגרות הוא תהליך של פיתוח יכולתו של אדם לעמוד ברשות עצמו. אך מחירה של עצמאות זו: בדידות. האדם העצמאי קם בבוקר, מסוגל לשרוד לבדו אך חש עצמו נטוש. כולנו זקוקים לחסד, כמו שאומר השיר. השאלה היא רק איך מתבטאת ההיזקקות הזאת. הילד, שרק החל לפסוע עצמאי בעולם, יבטא את ההיזקקות בשאלה הילדית "מי יאכילנו בשר?" והמבוגר, העצמאי זה מכבר, יבטא את ההיזקקות בתלונה ה"מבוגרית" על עומס האחריות המוטל עליו.

כתשובה לתלונת העם מגיז להם הקב"ה שלווים מן הים, אך בני ישראל חוטאים בחטא התאווה ואוספים יותר מן הדרוש להם. תאווה זו אינה אלא מצב צבירה אחר של חוסר האמון במנהיג. אדם לוקח יותר ממה שהוא צריך כאשר איננו מאמין שיהיה לו מספיק. התאווה היא הסימן שבני ישראל לא למדו דבר מתשובתו של הקב"ה, ובתגובה הוא מכלה בהם את זעמו.

תשובתו של הקב"ה למשה מתחלקת לשני חלקים. ראשית נותן הקב"ה פתרון קונקרטי לבעיית העומס: "ויאמר ה' אל משה, אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו ולקחת אותם אל אוהל מועד והתיצבו שם עמך. וירדתי ודיברתי עמך שם ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם ונשאו איתך במשא העם ולא תשא אתה לבדך" (שם, טז-יז). הפתרון למנהיג שאינו עומד בריכוזיותה של האחריות הוא ביזור האחריות. מעתה לא משה לבדו יעמוד בראש אלא שבעים איש נוספים. לפתרון זה ישנו מחיר. סמכותו של משה היתה תלויה עד עתה ביחידיותו ועתה, מרגע שמשה כבר איננו הנביא היחיד, ממילא מתערערת גם סמכותיותו.

כאשר מתנבאים אלדד ומידד במחנה בא יהושע ודורש ממשה לעצרם. יהושע חושש לסמכותיותו של משה, אך משה עונה לו: "המקנא אתה לי? ומי יתן כל עם ה' נביאים, כי יתן ה' את רוחו עליהם" (שם, כט). משה אינו מתעלם מן העם, אלא מייחל להתבגרותם. הנבואה, לפי משה, היא סוג של בגרות. אם אכן יהיו כל העם נביאים יוקל משא היחידיות באמת מעל כתפיו של משה והוא יוכל לנוח. משה הוא מנהיג גדול, מנהיג שאינו רוצה להיות מנהיג אך המנהיגות קוראת לו והוא אינו מקשיב ללבו הקורא לו לנוח ונענה לה.

כאן מגיע חלקה השני של תשובת הקב"ה. כאשר קמים אהרן ומרים וקוראים תיגר על משה מתייצב להגנתו לא אחר מאשר הקב"ה בכבודו ובעצמו: "לא כן עבדי משה, בכל ביתי נאמן הוא. פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט, ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה" (שם, ו-ח). מול קריאת התיגר חושף הקב"ה את פניה השניות של היחידיות; לא בדידות אלא אינטימיות. לא נטישה אלא אמון. הקב"ה מפצה על פיזור היכולת להינבא בעזרת הבירור כי עיקר מעמדו של משה בא לו לא בגלל בלעדיותו, יחידיותו או סמכותו, אלא - פשוט - משום שהקב"ה אוהב אותו.