נמאסתי אסי דיין

"המוות הוא, בעצם, הודעת פיטורין מאת אלהים. בהתאבדות אתה מודיע לו 'אני מתפטר' " אבל אין אלהים ודיברתי אל בני ב"מעריב"- רוח קרירה נשבה אלי מן הכתבה. אחר-כך, לבדי, תפסתי עד כמה הייתי פוץ ומנוול ואבא מחורבן שמעיז לכבול את בנו ולהצליף בו את ייסורי ואת רצוני למות!? ואחר כך נזכרתי שהענשתי אותו בניבזות עצמית, הילד הזה שהוא צירוף של הגאוני ו-"הנסיך הקטן" ואני אוהב אותו כל כך, שהתחלתי לבכות על שעיניתי אותו בזמן שהקשיב בשקט מופתי, באהבה וירא שבטח חנקה את גרונו לשמוע את הדיווח הקר על הוצאתי להורג ועל סיכסוך השכנים המר ביני לבין חיי. אני יודע שבגרונו חיכתה צעקה אדירה: "אבא! די עם זה! אני מתחנן אבא... אל תעלם לי! תפסיק לענות את עצמך ואותי!... אבא, דווקא אחרי הגמילה, דווקא שיש לי אהבה גדולה ואני עומד להתחתן... ואני עובד ומסתדר לראשונה בכוחות עצמי... דווקא בזמן שאתה צריך להיות גאה בי... אתה בורח לי!"... אבלהוא הסתפק בלחישה לעצמו עם מבט לריצפה:
"אבא... תשאר קצת... בגלל, בגלל שאני, אוהב, אוהב אותך... חי" ואני לא יכולתי לשאת יותר את עצמי, הרגשתי כמה מאוס מצידי להתעלק על רשימת חפצי הגורל שלי שארזתי לפניכם לאורך פוסטים שהפכו לאוכלוסיה שממלאת את מזוודת הטיסה שלי לאין שם:
הבדידות, כשלונותי באהבות שהוחזרו לעומתי כמו כתב-יד שלי שחזר אלי מהמוציאה לאור עם המשפט המוכר:
"לצערנו, לא נוכל להוציא את ספרך... צר לנו, כי הז'אנר הזה של האיש האבוד, הנע בתוך הבלאי שלו ואובדן היחסים הבינ-אנושיים, כמו שכתבת:
"אני מרגיש כמו קסדה של אסטרונאוט שעפה מראשו והיא נעה במסלול אינסופי, ואני מתרחק מעצמי לאין קץ" 
. . .

היום נרגעתי. איש לא טלפן כרגיל. גם לא אשה. קראתי בדבקות את "המיתוס של סיזיפוס" של קאמי. תפיסת האבסורד קיבלה אצלי משמעות אחרת, האבסורד הוא לא ביני לבין העולם, אלא ביני לביני עם ההרגשה שנמאסתי עלי ועליכם, כמו הרוכל שמסתובב עם עגלה כבדה בזמן המנוחה שלכם וצועק את תוכן הבאסטה שלו:
"בדידות בהנחה!! מעריב משלשום עם המוות שלי!! חינם!! אהבות ישנות במצב טוב!... ללא טלאים!... חליפות שאפשר ללבוש לחתונה או הלוויה!! 
ו... אסי דיין! חינם!... תקנו עכשיו לפני שימאס על כוולםםם!!!"

בכל זאת שלכם:אסי