החופש הגדול שלי - אסי דיין

גם אני שבוי של ממלכת ההרגלים עליהם הוחתמתי לאורך שנות הילדות שלי.

למשל, ציחצוח שיניים. כבר שנים שאני חי עם תותבות עליונות ותחתונות. אבל אני מצחצח אותן כל בוקר וגם, מדי פעם, בא בטענות כלפי שן מסויימת שהיא כואבת לי!:
"אבל השן בכלל לא שלך" משיבה אמי. ואני מייד ממציא סימפטום חדש: 
"..זה מוכר בתור "כאב פסיכוסומאטי"..כמו הפאנטום. הרגשת הרגל למרות שהיא נכרתה" אני פוסק בטון של מומחה לכאבים (רפואה פָּליאטיבית), אבל אמי בת ה-94 מתייחסת אלי בן ה-65 כאילו אני בן שש, ודי נרקוטי:
"טוב טוב. קח אופטלגין...זה בארון השמאלי" ואני לא זז, כי מוחי מייד שולף  שאלה מדעית ביותר לאמי:
"..את חושבת שאבא, המשיך לראות, אחרי שאיבד את עינו השמאלית??" 
אמי הגיבה בכמעט צעקה: "האופטלגין בארון השמאלי!!"
. . .
הרגל נוסף הוא "החופש הגדול" שעד היום אני תופס טרמפ על חופשת תלמידי היסודי ומזנק לקייטנה שלי... בחדר השינה. היכן שאני מתבצר לרוחב המיטה הכפולה בתחתונים בלבד ככה שעם הכרס הנוזלת הריון לצידי, אני נראה כמו ציור סוריאליסטי של פרנסיס בייקון. במשיבון אני "נסעתי לחו"ל". החדר כולו ממוזג קוטבית. דרך החלון אני רואה את יולי ואוגוסט מתיכים את כל הירוקים לצהובים ואני חוזר למיטה היכן שמחכים לי מאות דפים שהוצאתי מהאינטרנט והם כוללים את חומרי לימודי, כאילו מישהו בסוף החופש יבחן אותי על "המערכת הלימבית" במח, או על "האירוניה הסוקראטית" או על "המדינה" עפ"י אפלטון או "הרצון העיוור" של שופנאהואר או הפרשנות של ברב 'רא על "קהלת"... ואכן כך מליארדי התאים במח יצרו ב"אדם החושב" (הוו-ספיאנס) את הפועל האבסולוטי שמריץ את האבולוציה החדשה... אני מדבר על: ה ס ק ר נ ו ת ה א נ ו ש י ת (לא הקרנות באינפנטילית מי ניצח בדרבי, או מי זכה ב'אח הגדול', או מי הודח ב'היכל הבחילה' (כמעט בכיתי כשהדיחו את אילנה אביטל, הדבר הכי אנושי בסביבה, זמרת מעולה, יפה וישרה, מקפידה על סדר ונקיון (קצת O.C.D לא יזיק שם) אני משוכנע כי כל הנשים הקטנות דרשו מבעליהן או חבריהן לסמס נגדה... מתוך קנאה!! (ואל תתחילו לנחש דברים!..יש לה חבר..קיבינימט)).

הסקרנות שלי גובלת בהיסטריה. אם אני הולך ברחוב...שיינקין למשל, מייד אני ממהר הביתה למחשב בכדי לגלות כי... הוא היה רב, שישב במועצת העיר לפני כמאה שנה, ותרומתו הצנועה היתה ההצעה לקרוא לעיר:"תל-אביב" על פי פסוק של יחזקאל הנביא: "ורוח נשאתני ותיקחני, ואלך מר בחמת-רוחי ויד השם עלי חזקה. ואבוא אל הגולה, תל-אביב היושבים על נהר-כבר, ואשר המה יושבים ואשב שם שבעה ימים משמים בתוכם" 

כבר ב-1500 לפנה"ס חזה יחזקאל הנביא המסטול, שתל-אביב תהיה עיר משעממת כי רוב הזמן יושבים בה. והרב שיינקין הרגיש, כבר אז, שזה לא זה וחרא חומרים, והקפה לא מקיאטו... והוא ירד מהארץ!

כל הנ"ל להסביר שאני HOMO SAKRANUS... עד הערב עברתי על פסיכו-אנליטיים מפרויד (שאמר: "גם אחרי 30 שנות מחקר של נפש האשה, אין לי בעצם מושג מה האשה רוצה" מלאני קליין, פרנץ קוהוט... ועד ל"אני החצוי" של לאינג שיצא נגד הפסיכיאטריה.
בחוץ התחילה השמש לארוז את האור,והרשתי בשינה מתקרבת, אז אספתי לקינוח, בפעם המאה, את סיפורו של טולסטוי "מותו של איוון איליץ'"

 טולסטוי הוא הגאון, בעיקר בזכות הנוירוכירורגיות שבה הוא מנתח את הדמיות וזה שווה בעוצמתו לציור פורטריט של רמברנט...

טוב נסיים מלינק שקיבלתי באחת בנשים המצחיקות והאינטליגנטיות במדינה נולי עומר (טוב, בפעם אחרונה, יש לה חצי חבר ואהבה...קיבינימט!)
והיא מסרה לי על אתר שבו חברה נורמטיביים עשו תחקיר וכתבה לנוכח העובדה שהתגלתה...שילדים העומדים דום בעת צפירות הזיכרון....יש להם זיקפה!!
ואין לזה הסבר, אולי תחושת ההזדהות עם המוות, היא כמו שאנשים שתולים אותם, מתים בזיקפה ולעיתים שפיכה.

אז כחום הלילה נירדמתי עם תפילה קטנה: שיעבור בסביבה איזה אמבולאנס שיצפור לי סוג של "עמוד דום"

ככה זה כשאתה לא "מיכאל" מהשיר ולא מחכים לך, רק הספרים ש...יזיינו לך ת'שכל!

שלכם! אסי דיין.