טוב היות האדם לבדו

עשרות חוקרים מהאוניברסיטאות המובילות בעולם כבר עוסקים בתחום החדש והחם של מדעי ההתבודדות. הניסויים המעודכנים שלהם מוכיחים שזמן לבד הכרחי לפיתוח כישורים קוגניטיביים, רגשיים ואפילו חברתיים. בסדרת ראיונות למוסף "כלכליסט" הם מסבירים שמבחינתם הם נלחמים על עתיד האנושות

בכל התרבויות, לאורך כל ההיסטוריה, חשבה ההתבודדות למפתח לעליונות רוחנית. "ההתבודדות היא מעלה גדולה ועליונה מן הכל", כתב, למשל, רבי נחמן מברסלב. גם בשנים האחרונות קמו אנשי רוח, התבוננו סביב על שטף המידע ועל הטכנולוגיה שמשאירה בני אדם זמינים וחברתיים כל הזמן, וחזרו להלל את הצורך האנושי להיות לבד.

עכשיו מצטרף אליהם גם המדע: באוניברסיטאות מובילות בעולם מתפתח כעת תחום שאפשר לקרוא לו "מדעי הלבד", שבאמצעות גוף מחקרים מתרחב והולך מוכיח את ההשלכות המגוונות של התבודדות, אפילו לשעות ספורות בשגרת היומיום. מגוון ניסויים, בעיקר של חוקרים מובילים בתחומי הפסיכולוגיה, מגלים עד כמה שהות לבד ועשיית דברים לבד מהותיות לתהליכים מחשבתיים, רגשיים ואפילו חברתיים של בני אדם, והכרחיות להתבגרות נפשית תקינה. מבחינת החוקרים, בעולם של המאה ה־21 - זה שמהלל את החיה החברתית, את השיתוף התמידי, את חוכמת ההמונים והמסה הקולקטיבית - מדעי הלבד ממש נלחמים על דמותם של בני האדם ועל אופיו העתידי של המין האנושי. הענף אמנם נמצא עדיין בראשיתו, אבל כמה תובנות בולטות על חשיבות ההתבודדות כבר ברורות. ואלו הסיבות המרכזיות לכך שכל אחד צריך להיות קצת לבד.

1. כדי להצליח יותר

ניקולס אפלי	צילום: Chris Lake

שני אנשים יושבים בחדר, גב אל גב. מול כל אחד מהם מוקרנות תמונות של עצמים - שעון, גיטרה וכן הלאה. כל אחד מהם צריך לזכור מה העצמים הללו, וכל אחד מהם יודע שגם השני צריך לזכור את הרשימה. הם עוברים ניסוי משותף.

בחדר הסמוך יושבים שני אנשים אחרים. שוב גב אל גב, שוב מול תמונות של עצמים. רק שהם חושבים שהם עוברים ניסוי לבד - כל אחד מהם חושב שהוא צריך לזכור את הרשימה לבדו, וששכנו לניסוי מתמודד עם משימה אחרת.

כעבור כמה ימים כולם חוזרים למעבדה ונדרשים לשחזר את רשימת העצמים שראו. יושבי החדר הראשון מצליחים לעשות זאת לא רע. יושבי החדר השני עושים את זה הרבה יותר טוב. מי שעבר ניסוי "לבד", שחשב שהוא מתמודד עם המשימה לבדו, הצליח בה הרבה יותר. הזיכרון עבד טוב יותר כשהוא עבד לבד.

הניסוי לעיל הוא חלק ממחקר טרי יחסית של פרופ' דניאל גילברט מהרווארד, פסיכולוג חברתי בעל שם והחוקר המוביל בעולם בתחום הפסיכולוגיה הפוזיטיבית. כעת הוא וצוותו עוסקים במה שנקרא "המוח החווה דברים במשותף", ויש להם דרכים שונות להסביר את תוצאות הניסוי. "הסבר אחד הוא מה שנקרא 'תיעוב חברתי' - הטענה שאנשים נוטים להשתדל פחות כשנדמה להם שהם יכולים להסתמך על מישהו אחר בביצוע המשימה", אומרת ל"מוסף כלכליסט" בתאני בורום, עוזרת המחקר של גילברט שהובילה את הניסוי. "למשל, אדם שמשתתף בתחרות משיכת חבל קבוצתית לא ישקיע את אותו המאמץ שישקיע במשיכת חבל לבד. אבל אנחנו מעדיפים תיאוריה אחרת, שלפיה כשאנשים עוברים חוויה יחד, נוצר במוח תהליך של הסחת דעת. טבועה בנו יכולת להוציא אנרגיה מחשבתית על תהליך ההזדהות עם האחר - אנחנו מנסים לדמיין מה עובר עליו וכיצד הוא מגיב, וזה מסיח את הדעת ולעתים פוגע בתפקוד. כך קורה שבמשימות חברתיות אנחנו משיגים תוצאות פחות טובות מהתוצאות שהיינו משיגים באותן משימות אם היינו מבצעים אותן לבד".

תיאורטית, התבודדות עומדת בסתירה עם תפיסת האדם כחיה חברתית. אבל את מה שידעו מתבודדים לכל אורך ההיסטוריה מוכיחים החוקרים היום: האדם החברתי זקוק למידה מסוימת של התבודדות, של מרחק מהחברה, כדי להיות יצירתי, מקורי, עצמאי, שמח, מסוגל ואמפתי יותר. "להתבודדות יש כוח, והוא הולך ונעלם היום מחייה של החיה החברתית, שמחוברת ללא הרף דרך הטכנולוגיה", מזהירה בורום. "לנו, לחוקרי ההתבודדות, יש משימה: לעודד את היצור החברתי להקדיש זמן לעצמו, לבד. אנחנו חוששים שבחברה שמחוברת לעצמה כל הזמן ייעלמו תהליכי מחשבה עמוקים ובהירים שמאפיינים את ההתבודדות, מה שיוביל לפגיעה באישיותנו הייחודית וביכולותינו החברתיות, שמתברר כי הן נגזרת של ההתבודדות שלנו".

קישור: לכתבה