אריה סיון (2010-1940)

נפטר אריה סיון, פרופסור לאדריכלות ולשעבר ראש החוג לעיצוב פנים במסלול האקדמי המכללה למנהל [אתמול ה- 21.11.10].

פרופ' סיון עסק בשנים האחרונות במחקר ויזואלי של הארכיטקטורה המקומית והילידית, בייחוד בירושלים, והיה פעיל מאוד בנושא השימור הארכיטקטוני. במסגרת זאת מונה ליו'ר של DOCOMOMO ישראל, וכיהן כחבר במזכירות הוועדה למורשת העולמית של אונסקו בישראל.

הפרקטיקה הפרטית שלו כללה פרויקטים בתכנון ובעיצוב אורבאני, מבנים פרטיים, עיצוב פנים ועיצוב תעשייתי. בנוסף, פרופ' סיון שימש כיועץ לעיצוב ספריות עבור מרכז ההדרכה לספריות בישראל. פרופ' סיון זכה בתחרויות אדריכלות בין-לאומיות רבות זכה להערכה מקצועית בינלאומית רחבה.

בין השנים 2004 - 2009 כיהן כראש החוג לעיצוב פנים במסלול האקדמי המכללה למנהל ולימד בחוג מאז הקמתו. הוא קיבל את עיזבונה של האדריכלית ומעצבת הפנים הידועה דורה גד ופיתח ארכיון לצד מלגות לזכרה לסטודנטים מצטיינים בחוג. יתרה מכך, לימד פרופ' סיון בטכניון ובמדינות רבות סביב הגלובוס, ביניהן פנמה, קולומביה, הונג קונג, קנדה ועוד. הוא העביר סדנאות בינלאומיות ושימש כשופט בתחרויות שונות בארץ ובחו'ל. בתחילת שנות השמונים כיהן כראש המחלקה בפועל לעיצוב סביבתי ותעשייתי באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל. הוא נימנה בין מייסדי המחלקה לארכיטקטורה בבצלאל.

בינואר 2010 הציג את תערוכת היחיד 'טביעות ידיים' שהתקיימה בעמותת האדריכלים המאוחדים בתל אביב. בנוסף, השתתף בתערוכה של אות העיצוב בתל אביב עם הפרויקט 'שימור בהתאמה של הבניין ההיסטורי', שלאחריו המחלקה לארכיטקטורה עברה לבניין ההיסטורי של בצלאל. בשלב שני, במקום בית החרושת לשטיחים בבצלאל הישן, הוא תכנן את האגף המחודש של בצלאל הכולל חדרי סטודיו של המחלקה לארכיטקטורה. פרופ' אריה סיון נולד במונטווידאו, אורוגואי, ב- 2.1.1940 והותיר אחריו אישה ושני ילדים.

פרופ' סיון יובא למנוחות היום 23/11/2010 בשעה 15:00 בבית העלמין בעין הוד.</ לכתבה....

העיר העתיקה בירושלים היתה בשבילי עיר זרה גם בימי האופוריה שאחרי מלחמת ששת הימים, וכל קסמיה האוריינטלים לא קירבו אותה ללב. בתהליך שרק התגבר, אחרי האינתיפאדה הראשונה היא כבר היתה מעבר להרי החושך של הסכסוך הלאומי, סמל קוסמי של הכיבוש, כל כיבוש. הביקורים המעטים בה מאז היו ממוקדים, בכורח נסיבות כלשהן, והיו מלווים בתקווה כמוסה שכבר יחזירו אותה, למי שלא יהיה, ותוסר הקללה. תערוכת התצלומים "טביעות ידיים, ירושלים: מזרח ומערב, 1986, 2009" המתעדת את שיטוטיו של האדריכל אריה סיון בסמטאותיה של העיר העתיקה (ובשכונות התפר בעיר המערבית) מחזירה אותי לשם בעל כורחי והכל צף ועולה כמו אז. התערוכה מוצגת כעת בבית האדריכל ביפו. אופיה האלבומי והיתממותה הא-פוליטית מחדדים עוד יותר את המועקה.

התערוכה, שאצרה האדריכלית שלי כהן, מסכמת שני מחזורי שוטטות שערך סיון בירושלים, בעיר העתיקה ובשכונות מוסררה ונחלאות, אחד במחצית הראשונה של שנות ה-80, לפני האינתיפאדה הראשונה, והשני ב-2009 לצורך התערוכה והתבוננות חוזרת. סיון יצא לדרכו מתוך כוונה "לתעד את הביטויים החזותיים ליחסים שבין האדם למרחב הבנוי", ובמטרה "להבין כיצד אדם רואה את מה שהארכיטקט או הבנאי עשו". מצלמתו הנציחה את העיר העתיקה והשכונות כזירה של סרבנות כרונית לתכתיבים אדריכליים מלמעלה וכתהליך של השתנות מתמדת. משני עברי קו התפר עושה האוכלוסייה מכל הבא ליד כדי לשפר ולשכלל את תנאי החיים. הם מסיגים גבול, מנכסים שטחי ציבור, מוסיפים, צובעים, מגדירים בכל פעם מחדש את המרחב ומסמנים את השתייכותם וזהותם.

היעדר פתולוגי

סיון גילה בירושלים מכרה זהב של אדריכלות "עממית", ורנקולרית. תצלומיו מתעדים גרסה מקומית של "ארכיטקטורה-ללא-ארכיטקטים" - התערוכה והמיתוס ששבו לב רבים בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה כחלק מהביקורת שהתגבשה אז נגד המודרניזם המערבי. הפרויקט של סיון מצרף את קולו ורשמיו החזותיים לגל הביקורת שביינתים הניב אינספור מחקרים, תיאוריות, פרשנויות, תגובות ותגובות נגד. הוא מתעד את שלל ההתנהגויות והזהויות האנושיות באותו מרחב ורנקולרי ומציב אופציה שובת לב ועין לתפישה השליטה של האדריכלות כ"מוצר מוגמר". התצלומים מתעדים חיים אדריכליים שלמים שרק התחילו אחרי שהתכנון והבנייה הסתיימו, והם ממשיכים בערעור מתמיד עליהם באמצעים קטנים ופשוטים: בבנייה קלה, עם פחית צבע, עציצים, אביזרי ריהוט וחפצי נוי ושאר "טביעות ידיים", ומגדירים טריטוריות בכל פעם מחדש.

תצלומים מתוך התערוכה של אריה סיון. מצא מכרה זהב של אדריכלות עממית

ירושלים כפי שהיא מצטיירת בתצלומים היא עיר רומנטית של ספונטניות מאולתרת שובת לב. עיר של קירות אבן, שערים ופתחים צבועים בשלל גוונים עזים בידי תושבים או סוחרים יצירתיים המתריסים נגד אפרוריותה של האבן המקומית. עיר של שווקים שוקקי חיים המשגשגים על אפו וחמתו של התכנון העירוני המסדיר והכושל. עיר שתוספות הבנייה הפרועות יוצרות בה כאוס חביב ופוטוגני. עיר של כתובות גרפיטי אמנותיות ובהן אחת שהמצלמה אהבה במיוד ובה צלב, מגן דוד וסהר דרים זה לצד זה על אותו קיר. עיר שבה נמתחים קווי דמיון בין סגנונות הבנייה וטביעות הידיים של הדיירים בשני חלקי העיר עד שלעתים כמעט שקשה להבחין בין מזרח למערב. עיר שבה כמעט שלא חלו שינויים נראים לעין ב-20 וכמה השנים שעברו בין שני מחזורי הצילומים. עיר של מבטים קצרים שלא רואים מעבר לאפה של העדשה את ההקשר - כל הקשר - שבו הם ממוקמים.

מחוץ לפריימים נשאר כל היתר: מיזמי התחבורה והבנייה. ההתפשטות העירונית. הכיבוש וההתנחלות הזוחלים. טביעות הרגליים של הסכסוך הלאומי המעצבות את המרחב העירוני הרבה יותר מאשר אלף "טביעות ידיים". היעדרם הוא פתולוגי, סוג של סינדרום ירושלים. לא היה טעם להיטפל לכך אלמלא היתה זאת עוד דוגמה לעצימת עין, להדחקה והתעלמות מרחביים ופוליטיים כאחד. תסמונות שנהפכו כמעט לתו תקן באדריכלות בישראל וחוזרים בכל פעם מחדש באיצטלה אחרת. מנוטרל מירושלים של ממש ושבוי בחלומו, פרויקט התיעוד המפואר שאין בו גם בשורה חדשה בסוגיה שלשמה הוא נדרש - נותר בגדר פולקלור אוריינטליסטי אלבומי, המדמה אשליה מסוכנת כשהוא מחובר מכל הערים דווקא לירושלים (ומוצג בגלריה היחידה לאדריכלות בישראל הבוחנת את המרחב המקומי במבט ביקורתי).

במרחק ניכר מהעץ

סיון הוא אדריכל ומחנך ותיק, בוגר הפקולטה לאדריכלות בטכניון בחיפה, ממקימי המחלקה לאדריכלות בבצלאל בירושלים ועמד בראש החוג לעיצוב במכללה למינהל. הוא יליד אורוגוואי שבה למד עיצוב תעשייתי. ב-1963 הגיע לישראל, גר בירושלים ובעין הוד וכיום הוא תושב תל אביב. לארץ החליט לבוא לא ממניעים ציונים "אלא מתוך שיקול קר. התלבטתי בין ארבע מדינות שאליהן שקלתי להגר: קובה, אלג'יריה, ונצואלה וישראל. המשותף לכולן שהן היו אז מדינות צעירות ומבטיחות ואפשר היה לעבוד שם כארכיטקט במובן שאני מאמין בו, של לקחת חלק בבניין של חברה מסוימת. החלטתי בסוף להגיע לישראל כי היה לי בכל זאת משהו ליהדות, למרות שאבי היה אפיקורוס גמור".

בנו של סיון הוא במאי הקולנוע הדוקומנטרי איל סיון, איש שמאל בעל עמדות פוליטיות רדיקליות, תפוח שנדמה שנפל במרחק ניכר מהעץ. סיון האב אינו איש פוליטי כדבריו, "אני הומניסט. אני חושב שארכיטקטורה יכולה לייצר קשרים בין-תרבותיים, ואני כן מאמין שאנחנו הארכיטקטים יכולים ללמוד מהאנשים האלה ששמים את הכסאות או הדוכנים שלהם במרחב הציבורי, ולא לתכנן את הריצופים האינסופיים המיותרים שלנו. כך נהיה אדריכלים ואנשים טובים יותר. אולי אני נאיבי אבל אני מאמין שישנה הסכמה בין בני אדם, וכן, שהגרפיטי של הצלב, הסהר והמגן דוד הוא סימן לפיוס. עם בעל המכבסה הערבי שלי בירושלים תמיד דיברנו שבשעה-שעתיים של שיחה, נביא את השלום".