נורות האזהרה מהבהבות כבר 16 שנה

ההחלטתם לקנות בית. נסעתם לשכונה קטנה ונחמדה בעיר מרוחקת. המוכרים אמרו לכם שהם רוצים 400 אלף דולר. ביקשתם מחבר שלכם, שהוא גם עורך דין מצוין, שיכין לכם חוזה. הוא אמר שאולי כדאי שתבדקו קודם כמה עולים הבתים ברחוב הזה. התעלמתם. הוא הזהיר אתכם שאולי תמצאו בית זול יותר ואולי סתם תצאו פראיירים. אמרתם: לא אכפת לנו. הוא שאל: מה כולל הנכס שאותו אתם רוצים לקנות? אמרתם לו: מה זה משנה? אמרתם למוכר שלא רק שתקנו את הבית במחיר שהוא מבקש, אלא שגם תממנו את שירותי ההובלה ותשמרו לו חדר לכל זמן שבו ירצה לחזור לבית. חזרתם לעורך הדין כדי לבדוק איך מתקדם החוזה. הוא אמר לכם: אל תשאלו, גיליתי שהבית הזה שייך לכם גם ככה ואתם לא צריכים לקנות אותו. אמרתם לו: עזוב, אנחנו בכל זאת רוצים לשלם עליו. זה פחות או יותר סיפור העסקה שרקם מינהל מקרקעי ישראל עם חברות המלח של משפחת דנקנר. המינהל התעלם מהמלצות מומחים ומחוות דעת, לא דן בעסקה הענקית לעומק, לא התבסס על הערכות שווי, והסכים לתת לדנקנרים דברים שהוא לא היה חייב לתת. כך הוא חתם על מזכר ההבנות שלפיו היתה אמורה המשפחה לפנות קרקעות באילת ובעתלית, שם פעלה בתחום המלח, ולקבל זכויות בנייה בקרקעות - חלקן שייכות בכלל למדינה - אחרי שייעודן יוסב למגורים. תרחיש משונה זה - שבו המינהל, שהוא בעלים של קרקע, מבצע עסקה כל כך לא משתלמת עבורו - הוא שמעורר את התהייה מה רוחש מתחת לפני הקרקע.
לכתבה...