"נכבה" הנצחת שקרים גלויים עבר והווה ק. בנימין

עבר והווה / ק. בנימין
1. הנצחת שקרים גלויים
המונח "נכבה" נטבע לראשונה בידי פרופסור סורי למזרחנות בשם קונסטנטין זורייק. קצת אחרי קום המדינה הוציא הפרופסור ספר בשם "מענא א-נכבה" שפירושו: "משמעות האסון". עם השנים נטמע המושג והוא מהווה חלק מרכזי בנרטיב הפלשתיני. הנכבה הוא "קלף מנצח" שבו הם משתמשים כהשוואה לשואה (משמעות המילים קרובה), וכדי לתרץ ולהסביר את דרישותיהם השונות.
בקיץ תשס"ז התיר משרד החינוך לבתי הספר הערביים להשתמש במושג "נכבה", דבר שהיה אסור עד אז. שנתיים יחלפו עד ששר החינוך גדעון סער יאסור שוב את השימוש במושג. אם כי, כמובן, האיסור לא נאכף.
את ה' באייר מציינים ערביי ישראל כ"יום הנכבה", אולם ערביי יו"ש וחו"ל מציינים יום זה ב-15 במאי, היום שבו הסתיים המנדט הבריטי. עד שנת תשנ"ט עבר יום הנכבה בשקט יחסי. עד לאותה שנה, מחאתם של ערביי ישראל היתה שקטה וכללה תהלוכות, הפגנות וצעדות לכפרים שנהרסו. מאז חלה הסלמה חריפה, והיא הגיעה השנה לשיאה בפיגוע הדריסה בתל-אביב, במהומות במזרח ירושלים, בגבול ישראל-סוריה, ובגבול ישראל-לבנון.
הערבים אינם קרבנות של אסון, כי אם האדריכלים שלו: ב-29 בנובמבר 1947 הכריז האו"ם על תוכנית החלוקה, לפיה יוקמו בארץ ישראל שתי מדינות - יהודית וערבית. בבוקר שלמחרת נפתחה המלחמה: חמישה יהודים נרצחו בפיגוע באוטובוס 'אגד'. עזאם פחה, המזכיר הכללי של הליגה הערבית, אמר ביום הכרזת האו"ם: "זו תהיה מלחמת השמד וטבח שייזכר לדורות... בדומה לשחיטת המונגולים ומסעי הצלב". הערבים שביקשו לשחוט את היהודים ולזרוק אותם לים - נשארו עם הנכבה.
רוב הערבים נטשו ולא גורשו: ב-9 באפריל 1948 התרחשה פרשת דיר יאסין. הערבים הפיצו את העלילה, לפיה הלח"י והאצ"ל טבחו בכ-250 מתושבי הכפר, ואף התעללו בגופות. כיום מוסכם שהטענות על ההתעללות היו שקריות ושהמספרים מוגזמים, אולם השמועות שהפיצו הערבים אז גרמו לתוצאה הפוכה משקיוו: במקום לעורר רצון ללחימה חזקה יותר, זרע הסיפור פחד ובהלה, וגרם לנטישת כפרים רבים ללא קרב. אחד הסיפורים הבולטים הוא סיפורה של חיפה. בחיפה חיה הקהילה הערבית השניה בגודלה בארץ ישראל. לפני פרוץ המלחמה גרו בחיפה 62,599 ערבים, ואחריה נשארו רק אלפים ספורים. אולם מחקר שנעשה מגלה שעל אף שהקרבות בחיפה הגיעו לשיאם רק בסוף אפריל 1948, העזיבה ההמונית של הערבים התחיל בנובמבר 1947, עם הכרזת האו"ם. עזיבתם של כשליש מערביי העיר, עוד בטרם פרצה המלחמה בפועל, הובילה את 'הוועד הערבי של חיפה' לפנות למדינות ערב בבקשת מקלט מסודר. כשכוחות ה'הגנה' הגיעו לעיר ב-21 באפריל 1948 נותרה בה רק כמחצית מתושביה הערבים. ערבים רבים הוזהרו ע"י הוועד הערבי שאם יחזרו לבתיהם יאשימו אותם בבגידה. למרות ההצעה של ה'הגנה', התנגדו הערבים לחתום על הפסקת האש ולהישאר בעיר. הסיבה לכך ברורה: הוועד הערבי העליון העדיף שכל תושבי חיפה, וכך גם יתר הערבים בארץ ישראל, יעזבו את בתיהם וייחשבו פליטים, על פני האפשרות להכיר בזכות קיומה של מדינת ישראל.
2. 'עוזבים' אינם פליטים
רוב הערבים שיצאו מכאן אינם פליטים. ההגדרה המקובלת בעולם ל'פליט' היא: "כל מי שבגלל מלחמה, פעולות איבה או גירוש, נאלץ לעזוב את המקום שבו התגורר מאז ומקדם". זו הגדרה ברורה - רק מי ששהה במקום מאז ומקדם, הוא ומשפחתו ייחשבו פליטים, ולא אדם ששהה במקום מספר שנים מועט. רק במקרה אחד שינה האו"ם את ההגדרה - במקרה הפלשתיני. ההגדרה לפליט כזה היא: "פליט הוא כל מי שהתגורר במשך שנתיים בשטחה של ישראל לפני הקמת המדינה". "מאז ומקדם" התפוגג, וכל מהגר "טרי" הפך לאומלל, מסכן ופליט. השינוי בהגדרה התבצע לאחר לחץ מסיבי שהפעילו המדינות הערביות לאחר מלחמת השחרור. הלחץ המסיבי שהופעל על האו"ם בנושא, מביא למסקנה חד-משמעית - רוב גדול של ערביי ישראל לא היו נחשבים פליטים על פי ההגדרה הרגילה של האו"ם. חלק נכבד מה"פליטים" הם מהגרים ערבים שהגיעו לארץ בעקבות הציונות והשגשוג הכלכלי שהביאו אליה היהודים והבריטים. בניגוד למיתוס הרווח, הם לא היו אוכלוסייה ותיקה, ילידת הארץ, שחיה בה מאז ומקדם, אלא קבוצות גדולות של מהגרים ממדינות ערב השונות.
אדרבה. ראשי מדינות ערב, הם שגירשו את יהודי ערב. סיפור היחס המחפיר של מדינות ערב לאזרחיהן היהודים הושתק עם השנים. רמת חייהם שנפגעה קשות, פרעות מלוות במעשי טבח, שוד וביזה של מאות אלפי יהודים - זה לא "תופס", וודאי שלא הותיר רושם בציבוריות הישראלית. בכל חמש האוניברסיטאות בישראל נכתבה בעשור האחרון רק עבודת דוקטורט אחת על חורבן הקהילות היהודיות בארצות ערב. זאת, בשעה שמאות עבודות נכתבו על אודות ה"נכבה" הערבית. מעשי הטבח והגירוש נערכו ביהודי ערב בלי שהיו צד במלחמה כלשהי. בניגוד לשקר המקובל, השנאה במדינות ערב כלפי היהודים היתה מאז ומעולם, בלי שום קשר לציונות, אולם עם הקמת המדינה פרצה במדינות אלו "שנאה מוגברת". ערב הקמת המדינה גרו במדינות ערב כ-900 אלף יהודים. 99 אחוז מהם עזבו בפרק זמן קצר שאין לו אח ורע, אפילו יחסית לקהילות גרמניה ורוסיה שנרדפו קשות. בעצם, אף שביתם האמיתי של יהודי ערב הוא בארץ ישראל, הם הפליטים האמיתיים, והם אלו שגורשו.
הם חברו לנאצים: באופן לא מפתיע, הקשר בין התנועה הלאומית הפלשתינית לנאצים ואחריותה לרצח מאות אלפי יהודים הושתקו ונעלמו מדפי ההיסטוריה. מנהיג הלאומיות הערבית בא"י המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, היה מיודד עם ראשי המפלגה הנאצית ואף הקים תנועת נוער בישראל בשם "הצופים הנאצים". בנובמבר 1941 נפגש המופתי עם הצורר היטלר וניסה לשכנע אותו להשמיד את יהודי המזרח התיכון. "אחד התנאים שלנו לשיתוף פעולה צבאי בין הערבים לגרמניה, היה מתן יד חופשית לחיסול היהודים בארץ ישראל ובמדינות ערב האחרות", כותב אל-חוסייני בזכרונותיו. תשובת הגרמנים, שכמובן לא היו חשודים באהבת ישראל יתרה, היתה: "היהודים שלך". במשך כמה שנים גר המופתי בברלין כשהוא עוקב בהנאה ואף מעודד את חיסול היהודים ואת השמדתם. הוא נושא באחריות ישירה לרצח יהודי הונגריה ולהשמדתם, לאחר שהפעיל לחץ גדול על הגרמנים להשקיע משאבים רבים כדי לחסל את יהדות הונגריה. כמותו - מנהיגים ערבים רבים שיתפו פעולה עם הנאצים. 15 במאי הוא היום שבו הערבים מציינים את יום הנכבה. 15 במאי 1944 הוא היום שבו החל שילוחם של חצי מיליון מיהודי הונגריה לאושוויץ - בעקבות לחציו של אל-חוסייני. זה מה שעלינו לזכור ב-15 במאי.
3. ההיסטוריונים הרוסים החדשים
באחרונה התבטא נשיא ברית המועצות לשעבר, מיכאיל גורבצ'וב, בגנות הדמוקרטיה הרוסית העכשווית. סופרים והיסטוריונים רבים מנסים לפענח את המבנה המדיני הייחודי שקיים היום ברוסיה – ואולי ניתן ללמוד עליו מתופעה תרבותית שתופסת לאחרונה תאוצה בשיח של ההיסטוריונים הרוסים.
מתברר שגוברים והולכים הנסיונות לכתוב מחדש את תולדות רוסיה, תוך ייחוס תפקיד חיובי לאישיותו ולמפעלו של סטלין. לא מדובר בחוברות הנמכרות בקרנות רחוב, אלא בספרים בכריכה קשה שמתפרסמים בבתי הוצאה לאור יוקרתיים ביותר במוסקבה. הנסיון לנקות מאשמה אדם שאחראי למותם של עשרות מליוני אנשים עלול להיראות למישהו מטורף – אך יש לזכור שלמעשה מעולם לא התרחש ברוסיה תהליך ממשי של דה-סטליניזציה ושל דחייה של האידיאולוגיה הקומוניסטית. אין זה פלא שבאווירה של היחסיות המוסרית במערב ושל הגעגועים לעבר הסובייטי-אימפריאלי של רוסיה, מתחילים נסיונות לשחזר את דמותו של סטלין כמיטיב העם הרוסי והאנושות.
הנסיונות לרהביליטציה של הסטליניזם דומים לנסיונות אקדמאיים של הכחשת השואה. הם מנסים לשוות לעצמם תדמית מכובדת ולתמרן את העובדות ההיסטוריות הקיימות בצורה מניפולטיבית. כך, קובץ מאמרים שנערך בידי מספר כותבים משפיעים, מתאר את סטלין כבעל כוונות טובות, שאשמתו היחידה היא שלא הצליח להשתלט בזמנו על המנגנון העצום של המשטרה החשאית שלו – שגרם לטרור המוני ברוסיה על דעת עצמו.
אגב. יש לציין שמדובר בהצדקה שהיתה נפוצה בברית המועצות עוד בתקופת סטלין עצמו, בעיקר בפיהם של חברי המפלגה הוותיקים שנשלחו למחנות, אלה המשיכו לגונן על המנהיג הנערץ גם בתוך הגולאג, ולהטיל את האשמה לטרור על ה"מנגנון".
כותבים אחרים מנסים לתפוס פרספקטיבה היסטוריוסופית רחבה ולדבר על תולדות רוסיה כעל ארץ שתולדותיה ממחזרות בכל תקופה היסטורית נתונה את "זמן הצרות הגדולות" שחוזר על עצמו בהיסטוריה הרוסית, משל היו אלה ארועים היסטוריים ללא מגע יד אדם.
מעניין לציין כי בחיבורים מן הסוג הזה לא מצויות לרוב נימות אנטישמיות המחדדות את חלקם הבולט באופן יחסי של היהודים בטיהורים סטליניסטיים, עובדה המודגשת דרך קבע על ידי אנטישמים רוסיים בעלי תפיסות אנטי-בולשביקיות.
הרוויזיוניזם ההיסטורי הרוסי צועד גם אל מחוץ לגבולות ההיסטוריה הרוסית. חלק מהמחברים הפרו-סטליניסטים חוזרים לטענות הקלאסיות של התעמולה הישנה, לפיה טבח הקצינים הפולניים בקאטין בוצע למעשה בידי הנאצים, והשמדת האיכרים האוקראינים של סוף שנות ה-20 היתה מעשה חיוני, כיוון שהם תכננו להצטרף להיטלר בהמוניהם. אל אלה מצטרפים תירוצים לטיהורים הסטליניסטיים בשלבי ההתפתחות של החברה הרוסית: היתה שחיתות גדולה מדי והיה צורך "לזעזע את המערכת"; התפתח תהליך של תיעוש מאסיבי שדרש תנודות אוכלוסיה גדולות וכן הלאה.
למעשה, אין להסיק שמשטרו של פוטין פונה אל העבר הסטליניסטי כמקור השראה – אלא רק שרוסיה למעשה מעולם לא נפרדה מעברה הטוטליטרי, עובדה הנותנת את אותותיה עכשיו, כאשר בצמרת השלטון לא קיימת תפיסה רעיונית-ערכית ראויה לשמה.
בד בבד עם רווחה חומרית יחסית בעידן של פוטין-מדבדב, נוצר ברוסיה חלל ריק רעיוני וערכי, וחלק מהאינטלקטואלים ממלאים אותו בגעגועים נוסטלגיים ללהט הרעיוני של פעם.
4. "הפרוטוקולים של זקני ציון"
התובע הכללי של מוסקבה סרב לאסור את מכירת המסמך האנטישמי הידוע "הפרוטוקולים של זקני ציון", בנימוק שאין בכך עבירה על החוק ברוסיה. הארגון למען זכויות אדם, שמושבו במוסקבה, שביקש לאסור את מכירת הספר או לפרסמו בצירוף להודעה ברורה, לפיה הטקסט הוא זיוף, הודיע כי כבר הגיש ערעור על ההחלטה. התובע הכללי הסתמך על חוות דעת שפירסם המכון לפסיכולוגיה של האקדמיה הרוסית למדעים לפני כשנתיים, בה נאמר כי אין בפרוטוקולים מידע שיעודד מעשי אלימות נגד זרים או נגד מיעוטים דתיים.
יצוין, כי רשימת פרסומים קיצוניים בלתי חוקיים שהוכנה על ידי משרד המשפטים הרוסי, כוללת למעלה מ-800 ספרים, בהם חוברות איסלאמיסטיות, ספרות ניאו-נאצית וחוברות אנטישמיות ומיסיונריות.
"הפרוטוקולים של זקני ציון", המתארים מזימה-כביכול של היהודים להשתלט על העולם, הוא כתב פלסתר מזויף שנכתב בידי ה"אוכראנה" – המשטרה החשאית ברוסיה הצארית בתחילת המאה שעברה, והפך למסמך האנטישמי הנפוץ בעולם, שהיתה לו השפעה עצומה על היחס ליהודים במאה ה-20. בין השאר, שימש כצידוק למעשי הנאצים ועד היום נעשה בו שימוש להשמצת ישראל במדינות ערב ובמדינות אחרות. במדינות רבות בעולם, כולל בארצות הברית, הממלכה המאוחדת וצרפת, ניתן לרכוש באופן חופשי עותקים של הספר. במזרח אסיה, כמו ביפאן ובאינדונזיה, מתייחסים לפרוטוקולים כמקור המלמד על הדרכים האפשריות להשגת כוח. עותקי הספר מופצים באמצעות מנגנונים ממשלתיים של חלק ממדינות ערב, אף בחינם, ובאמצעות ערוצי תקשורת מקוונת.
5. הסוד של הסופר הסעודי
סופר ועיתונאי סעודי בכיר, האני אל-נקשבנדי, טוען כי האמונה באמיתותם של 'הפרוטוקולים של זקני ציון' היא עלבון לאינטלקט האנושי ומעבר לכך שהוא שקר מוחלט, הוא גם טומן בחובו נחיתות מוסלמית שורשית. לדבריו, 'ההשפעה היהודית' היא המצאה באמצעותה מחפים הערבים על כשלונם בכל תחומי החיים כבר אלפי שנים.
מעבר לפיגועי טרור, פיתות וחומוס, האומה הערבית לא עזרה הרבה לבנין העולם ביחס לגודלם העצום. בתחומי המדע כמעט ולא ניתן למצוא 'כוכבים' שהשפיעו על מחקרים וגרמו לפריצות דרך מקרב האומה האיסלאמית. לעומת זאת, היהודים, קידמו את המדע, את האמנות ואת הכלכלה פי-מאה ביחס לגודלם באוכלוסיה. אין צורך להתחיל במניית השמות, כי קצרה היריעה.
הסופר הסעודי אל-נקשבנדי, שכתב בתחילה ספר שתמך בנכונות 'הפרוטוקולים של זקני ציון', מתאר במאמרו בעיתון סעודי את המהפך שחווה: "לפני מספר ימים התחלתי לדפדף בספר הראשון שכתבתי ושכותרתו "יהודים תחת המיקרוסקופ". כתבתי אותו בשנתי האחרונה באוניברסיטה, ושם דנתי בהרס שהביאו היהודים על העולם תוך הסתמכות על מה שנקרא 'הפרוטוקולים של זקני ציון', שהופיע לראשונה בראשית המאה הקודמת ברוסיה. כיום, כשאני מדפדף בספר, אני מבין עד כמה טעיתי, לפחות בחצי ממה שכתבתי, לאחר שהשתכנעתי שפרוטוקולים אלה אינם יותר מאשר דמיון, ושהסיפור אודות הריסת העולם על ידי היהודים צריך עיון מדוקדק.
"פרוטוקולים אלה, שעליהם נאמר כי הם דנים בתוכנית יהודית לשלוט על העולם, אינם יותר מאשר הבלים, והאמונה באמיתותם פירושה שהעולם שאנן ומובל כצאן נבער מדעת. אמונה בפרוטוקולים אלה פירושה גם, שכל הטרגדיות הקורות בעולם הן בשל היהודים, ולא נותר לנו אלא להתייחס אליהם כמו לאסונות טבע, הרי געש ורעידות אדמה.
"כשאנו מאמינים בזה אנו ממעיטים בערך של עצמנו ומזלזלים בשכלנו, ובה בעת אנו גם מייחסים לקבוצה קטנה של אנשים עוצמה רבה יותר ממה שיש לה במציאות. היו לי קשרים עם יהודים, והם לא שונים מבני עדה או דת אחרת בשום דבר. יתרה מכך, גיליתי שהם יותר בעלי משמעות עצמית.
"איני מדבר כאן על מדינת ישראל, שהיא ענין אחר, אני מדבר על יהודים. במהלך ההיסטוריה שלהם הם עברו אסונות רבים וכשבחנתי את הסיבה לאסונות אלה, גיליתי כי רובם נבעו מכך שהם היו מיעוט, והרי ידוע שכל מיעוט בעולם חשוף לעושק גדול יותר מהרוב. בשל כך הם מאורגנים וחוששים בעת ובעונה אחת.
"ישנם כאלה הטוענים, שהרדיפה נגד יהודים קרתה בגלל שהם בוגדים, אולם הם טועים. לא מצאנו ידיעה על בוגדנותם כלפי פרעה שהצדיקה את הדיכוי, ולא על בוגדנותם כלפי היטלר שהצדיקה דיכוי דומה. יתרה מכך, רוב היהודים היו סוחרים ומלומדים ואיינשטיין לא היה אלא דוגמה אחת מני רבות.
"אינני מציע להזיל דמעות או לגלות סימפטיה כלפיהם, אך אינני מוצא כל הצדקה לקלל אותם, כפי שעושים כיום במסגדים ובבתי ספר שלנו, שכן הם נמנים על 'אנשי הספר'.
"אני שב לשאלת 'הפרוטוקולים של זקני ציון' ואומר שעלינו להיות יותר רציונליים כשאנו מדברים על אומה או עם כלשהו. ואם מאן דהו יטען שהפרוטוקולים אמיתיים כיון שכל מה שכתבו בהם התגשם, אזי אני אומר שבעצם שום דבר מהם לא התגשם. הדיבורים אודות השליטה היהודית על הכלכלה העולמית ואמצעי התקשורת, מצביעים על טיפשות אינטלקטואלית, וזאת כיון שהכלכלה מונעת על ידי כוחות של היצע וביקוש ואת התקשורת מניעים אינטרסים פוליטיים. ההשפעה היהודית מכל מקום אינה יותר מאשר המצאה ערבית באמצעותה אנו מחפים בפני עצמנו ובפני העולם על הכשלונות הרבים שלנו". כל מילה מיותרת.
מי שרוצה לברר את נקודת הראות הערבית ביחס ליהודים פונה לספר ששבועון 'אקונומיסט' מציג, המנסה לגמד את האנטישמיות הערבית ועמל להכחיש את הערצת השליטים הערבים לנאצים ושיתוף הפעולה שלהם.
נוצרי לבנוני בשם אשאר, הוציא בלונדון ספר בשם "הערבים והשואה", בו נטען כי רוב ההוגים הערבים ראו בנאצים "גזענים וקולוניאליסטים". לטענתו, רק מיעוט קיצוני התאחד עם הנאצים בשנאת היהודים. המופתי של ירושלים, ששלח יחידות מתנדבים לוורמאכט למערכה ביוגוסלביה תחת פיקודו של קורט ולדהיים, מזכ"ל האו"ם ונשיא אוסטריה, מתואר בספר כמנהיג חלש וחסר השפעה בעולם הערבי. חיזבולה והחמאס, הממשיכים את האידיאולוגיה הערבית הנאצית, מתוארים כזרים לערביות. אשאר מבקר את האנטישמיות הערבית ושקיעת האינטלקטואלים הערבים, אך מפחית ממשמעות המעמד הנחות של היהודים בארצות האיסלאם.
6. זכות יוצרים
ראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק, בראיון ל'ידיעות אחרונות' בערב ראש השנה תשס"א, תקף את היהדות החרדית בצורה שאף ראש ממשלה אחר לא עשה. הוא אמר בראיון שהוא רוצה להוציא את המלה 'יהודי' מתעודת הזהות ולהחליף אותה במלה 'ישראלי'. ייתכן וברק, שכיהן שר הפנים בממשלת רבין, התכוון לחוס על רגשות של הלא יהודים, כדי שלא ירגישו דחויים.
"אנחנו לא נשב פה ונחכה עד שערפאת יחליט שהוא מטפל בטרור. אנחנו מטפלים במחבלים בעצמנו, ובמקביל אנחנו מתכננים להביא עוד מיליון יהודים לישראל". כך אמר ראש הממשלה אריאל שרון, בראיון ל"גארדיאן" הבריטי.
בעיתון נכתב, כי גל הגירה יהודי בקנה מידה כמו זה שמדבר עליו שרון, ייתקל ללא ספק בהתנגדות עזה מצד הפלשתינים, החוששים כי רבים מהעולים יישלחו כ"תגבורת" לאוכלוסיית ההתנחלויות. יצוין, ששרון לא נתן משקל יתר ליהדותם של העולים. העיקר הבאת עולים.
ראש המשלחת הפלשתינית בלונדון, עאפיף סאפיה, אף אמר בתגובה לדבריו של שרון, כי מדובר בתוכנית "דליקה ביותר", בהתחשב במיליוני הפליטים הפלשתינים שעדיין רוצים לשוב למולדתם.
לצערנו ולבושתנו, הבעיה היהודית היא, בהבאתם של למעלה ממיליון גויים מרוסיה, וכך יש למפלגות הליכוד והעבודה יותר בוחרים חילוניים, ובזאת הבאנו בעצמנו את ההתבוללות ללב-ליבה של ישראל. מי יודע היום ברחוב הישראלי מיהו יהודי? אם אתה חילוני, אתה יודע אם הילדה שיושבת ליד הבן שלך בכיתה היא יהודיה? ובחוגים החילוניים זה ודאי אפילו לא מנומס לשאול. נאומו של הגרא"מ שך זצ"ל ביד אליהו, שהתקשורת עסקה בו, עדיין מהדהד באזני החילוניים, שהרגישו נפגעים, ובין השאר שאל: במה אתם יהודים, כשאתם מפטמים עצמכם בדבר אחר?
למעשה, כבר בעיצומה של השואה תיכנן דוד בן גוריון להביא לעליה המונית ולהקים מדינה יהודית. זו היתה "תוכנית המיליון".
מדינת ישראל מראשיתה היתה מדינת היהודים הציוניים, ולא מדינה יהודית. משנה לשנה הופכת מדינת ישראל פחות ופחות 'מדינת יהודים'. אחרי ההתנתקות היא הפסיקה להיות מדינה ציונית, סבורים בציונות הדתית.
בחוברת 145 של "גשר", כתב עת לעניינים יהודיים, המופיע מטעם הקונגרס היהודי העולמי, מציע ירון לונדון לחתור לכך שמדינת ישראל תיהפך למדינת הגירה. עלינו להביא לכך שיהודים, סינים, וייטנאמים, קולומביאנים, ניגרים, תורכים, בולגרים ורומנים יבואו לארץ. "הם יעברו את תהליכי הקליטה המקובלים במדינות הגירה. לימוד השפה, החוק, ההיסטוריה, אורחות החיים, יישבעו להיות נאמנים למדינת ישראל ויוותרו על אזרחותם הקודמת". אכן, חזון תעתועים של חילוני מובהק.
מי שהציע גיור המוני של הערבים בישראל היה דוד בן גוריון. במאמרו "יום כיפור עם דוד בן גוריון בשדה בוקר" (בשבועון "ברקאי", ספטמבר 1955) כתב הרב מנחם הכהן כי בן גוריון השתתף בתפילת יום כיפור בקיבוץ שדה בוקר, ונשא דרשה בין מנחה לנעילה. וכך אמר בן גוריון - "תפקידנו בשעה זו לעשות יהודים ולהגדיל את עם ישראל על ידי גיור המוני. תחילה עלינו לגייר את ערביי ישראל ולאחר מכן נפנה לעולם ונרבה בגרים". מספרים שבן גוריון נפגש עם הרבצ"ר, הרב שלמה גורן, וביקשו להכין תוכנית לגיורם של הבדווים תחילה. בקושי רב הצליחו לשכנע את בן גוריון, שישב אז בשדה בוקר, לרדת מתוכניתו, שעלולה לגרום נזק רב לעם היהודי ולקומם עלינו את אומות העולם.