אמנות/הדאדא ככלי אבחוני וטיפולי בחינוך ובפרט בחינוך המיוחד

מבוא והקדמה
בחרתי בקורס בעין הוד היות והיה לי חשוב ללמוד על האמנות כשפה, ככלי להתקשרות עם תלמידיי בחינוך המיוחד. אני עובדת שנים רבים כמורה ללקויי למידה וכמאבחנת ומנהלת מרכז לאבחונים ומשתמשת בציור ככלי בעבודתי. יותר ככלי אבחוני מאשר ככלי תרפויטי וטיפולי.

במפגשיי עם האמנים בכפר למדתי כי לכל אחד מהם סיבות אחרות אשר בשלן החל לצייר או לעסוק בתחום כזה או אחר. עם זאת, כולם תיארו את האמנות והציור ככלי שמבטא מה הם מרגישים, דרך פורקן. ואכן ידוע לכולנו כי ציורי ילדים היוו תמיד מוקד התעניינות באופן כללי למבוגרים ולנו כמחנכים ומטפלים באופן ספציפי. זאת משום שהציור/היצירה מאפשר/ת לילד להביע את עצמו בלא תלות ביכולת ההתבטאות המילולית שלו. הילד מצייר להנאתו, מחפש דרכים לשפר ולשכלל את דרכי הבעתו ומעשיר את יצירותיו. תוך כדי כך הוא חושף את עצמו בפני המבוגר, המנסה ללמוד מציוריו על עולמו הפנימי. לנו כמטפלים זו אפשרות נפלאה לעזור לתלמידים ולהבין את הרקע והבעייתיות בחייהם גם מבלי שנשמע זאת מפיהם וכן, לאלו מאיתנו שיתמחו בכך אף לסייע באמצעות כלי זה (תראפיה באמנות).
שנים רבות עבדתי עם תלמידים או יותר נכון בני נוער אשר נשרו ממסגרות למידה פורמאליות וחלקם אף הגיע לכדי עבריינות נוער. כאשר שמעתי מפי המרצים בקורס על זרם הדאדא התחברתי לנושא מייד ומייד חשבתי איך המסרים והרעיון של הדאדא יוכל לשמש אותי בעבודתי. כמובן שאני מקווה שעבודות אלו שנעשה בקורס יקדמו את נושא האומנות ככלי טיפולי במערכת החינוך שתכניס את הנושא באופן פורמאלי ככלי, כשפה נוספת לא פחות חשובה מאנגלית או צרפתית.
לסיכום, בעבודתי ברצוני לתאר כמה מהמאפיינים של התנועה ואת הקורלציה שלהם לתלמידיי ובנוסף לתאר כיצד יכולה האמנות או יכולת האבחון והטיפול באמנות להיטיב ולשפר את תפקוד התלמידים בחינוך בכלל ובחינוך המיוחד בפרט.
זרם הדאדא
מההרצאות אשר ניתנו לנו במהלך הקורס ומעיון באנציקלופדיה (ויקיפדיה) מצאתי כי למעשה דאדא איננו רק סגנון או אסכולה אמנותית אלא הינה תנועת מחאה, זרם אמנות אוונגרדי שנולד בציריך ב-1916 ופעל עד 1923.
פעילות תנועת הדאדא התחילה בציריך שבשוויץ כהתארגנות להעלאת מופעים וערבים ספרותיים בקברט וולטר" (Cabaret Voltaire). וולטר היה הוגה דעות וסטיריקן אשר חי במאה ה- 18. עם מייסדי הקברט נמנו טריסטאן צארה והצייר מרסל ינקו (ממייסדי כפר עין הוד) ואחרים. בקברט ערכו האמנים מופעי בידור, ערבים ספרותיים ומיצגים שונים. לצד יצירות עצמאיות ומקוריות הוצגו בקברט מיטב יצירות האמנים המודרניסטים בני התקופה. מקום נרחב הוקדש לפעילות ספרותית שכללה הקראת ספרות ושירה מודרניסטית, בהם שירים אקספרסיוניסטיים כגון אלה של אלזה לסקר שילר ואחרים, הוצגו עבודות של פבלו פיקאסו לצד עבודות אמנות שיצרו חולי נפש וכד'.
האירועים בקברט היו פופולאריים ומשכו קהל רב שהיה צמא לשערוריות שסיפקו חברי הקבוצה. שתי הדמויות המרכזיות בקברט היו הוגו באל וטריסטאן צארה. בעוד באל נתפש כמנהיג האינטלקטואלי והאמנותי של התנועה, היה צארה אחראי במידה רבה לפרסומה הרב. באל תיאר אותו באחת מהופעותיו בקברט בה הקריא שירים אותם שלף מתוך כיסי בגדיו השונים. יאנקו תיאר אותו: כ"אדם הראשון בהיסטוריה שהצליח להתפרנס משירתו". במופעיהם נהגו חברי הקבוצה להעליב את הקהל ולגדף אותו, להציג מחזות קצרים ואבסורדיים כמו מחזות לחלוק, למטרייה ולמכונת כתיבה. תוך שימוש במסכות קרטון גרוטסקיות וכן העלו מופעי מחול "פרימיטיביים" (כלומר ריקודים ספונטניים ולא מתוכננים).
עבודות האמנות של הדאדאיסטים היוו אתגר לכל האמונות והמוסכמות של החברה האירופית. העבודות שאבו השראה ממודלים אמנותיים שונים שמקורם באמנות האוונגרדית של תחילת המאה ה- 20. יצירות דאדא רבות השתמשו בשפה האמנותית המופשטת שאותה פיתחו הקוביזם והפורטיזם. אולם, אופי העבודות ואף דרכי יצירתן נועדו לזעזע את הקהל מתוך תקווה אוטופית לשינוי המצב החברתי והפוליטי. לשם כך פיתחו הדאדאיסטים טכניקות אמנות חדשות, שנועדו לערער את השיפוט האמנותי- אסתטי שזוהה עם התרבות האירופית.
למעשה, אמני הדאדא הביעו מחאה על נורמות, תרבות שהייתה מקובלת על זמנם. עבריינות נוער בחלקה היא מחאה. איתות על חוסר שביעות רצון מהקיים ומכאן עולה כי הסיבות והרקע לשתי התופעות הנו דומה. הדאדא אמרו: מי אמר שזה שווה יותר מיזה? החתימה של X על התמונה עושה אותה שווה? או שהיצירה שאמת שווה (זוכרים את בגדי המלך החדשים או המלך הוא עירום?...). גם הנוער בחינוך המיוחד אינו מקבל את הנורמות כפי שהוכתבו לו ע"י מוריו ומעצם זאת יכול להזדהות יותר עם טיפול ועבודה שאינה "נורמטיבית", עבודה הקוראת תגר על מוסכמות חברתיות, דרכי ההוראה המסורתיות וכד'. היכולת ליצור מחומרים שונים ומגוונים, הזמינות של החומרים, הספונטניות וחוסר הגבולות עשויים להוות כלי טיפולי מיוחד ושונה.
האמנות ככלי חוויתי אבחוני וטיפולי
כפי שציינתי בהקדמה לעבודתי, אבחון ציור ילדים הנו כלי משמעותי ורב עצמה בתקשורת עם אמנות, הרי שבכך נתעלם מחלק משמעותי ממי שהם, ומהאופן שבו הם תופסים את עצמם ואת העולם הסובב אותם. אמנות היא מכל רב עוצמה לחיי הרגש שלהם והיא, ללא ספק , היבט חשוב בהבנת ילדים. עולמו של האמן או הילד מושפע גם מסביבתו החזותית, מרשמים חיצוניים שונים, מתוכניות טלוויזיה, תרבות, מחשב וכד. התבוננות ביצירה מהווה חלון להכרת הרקע של היוצר/ הילד ועשויה לשמש כלי לדיאלוג בן המורה לתלמיד ובין הצופה לאמן. לכלי זה משמעות מיוחדת לתלמידים עם לקויות למידה אשר לא תמיד יכולים להביע עצמם בכתב, בע"פ או בדרכים המקובלות בכיתה הפרונטאלית מסורתית והיצירה עשויה לתת מענה לצרכיהם הן ברמת הטיפול (פורקן של קושי וקבלת הכלה/מענה מהמבוגר).
חומר מחקרי רב שהצטבר במשך השנים מאפשר להסיק מסקנות בעלות תקפות גבוהה לגבי הילד/היוצר, ע"פ ציוריו, בהשוואה לציורים אופייניים לבני גילו. תחום ציורי הילדים (אך לא רק) מהווה ענף נוח יחסית לחקירת מימדים התפתחותיים, מאחר ואינפורמציה לא מבוטלת ניתן לאסוף מתוך הציורים עצמם לעיתים אף לא בנוכחות הילד אך בעת אבחון חשובה לנו דרך עבודתו של הילד (ואז נתבונן בו בשעת פעילות). ניתן להשוות בין ציוריהם של ילדים באותה שכבת גיל או בגילאים שונים זה מזה; בעלי רקע משפחתי דומה או שונה וכד'. ויותר מכך, יכול החוקר להשוות ציורים של אותו ילד בגילאים שונים. ההורה או החוקר, האוסף בתשומת לב את ציוריו המצטברים של הילד אורך תקופת זמן מסוימת, אינו רק אוסף ומשמר את יצירתו של הילד, יותר מכך, הוא מתעד את תהליך התפתחותו של הילד. אזכיר בקצרה את הגישה הצורנית בניתוח הציורים ( היקף עבודתי אינו מאפשר הרחבה) אשר מנחה את המטפל להסתכל בציור עפ"י קריטריונים שונים כגון: איכות קו ( כמובן שכשמסתכלים על איכות הקו יש לשלול מוגבלות פיזית) כגון קוו שבור/רועד/חזק/חלש וכד' עשויה להצביע על תחושת הילד, ביטחונו העצמי וכד'. לדוגמא, אצל תלמידים עם ADHD (הפרעת קשב וריכוז) יש נטייה לקרוע את הדף בשל עוצמת לחיצה גבוהה וחזרתיות על קווים. הדבר דומה ללחיצת יד ומה היא משדרת (שפת גוף). קריטריון נוסף הנו מידת תשומת הלב המוקדשת לפרט מסוים-ישנם פרטים בציור שהילד ישקיע יותר מאמץ מאשר בפרטים אחרים. דבר זה מעיד על עיסוק וחשיבת יתר יחסית לפרטים אחרים או באיזו מידה יש תכנון בבצוע, במיקום ובגודל-מרכיב בסיסי בהרגלי עבודה. האם הילד יצייר באותה צורה מבחינת גודל, לחץ וסדר? האם יש המשכיות בדברים? ועוד. הגישה ההתפתחותית אשר אותה אנו יותר מיישמים בחינוך היות ויש בה נורמות התפתחותיות אוניברסאליות ברורות מאד. גישה זו מסייעת רבות לגננות ולמורים בחינוך המיוחד כך לדוגמא בין גיל שלוש לארבע הילדים המשרבטים קו חופשי וסוגרים אותו לצורה עגולה (). זהו כלי עזר מעולה היות ומאפשר הבחנה בגיל צעיר ויכולת טיפול מהירה אשר עשויה לשפר בעתיד את תפקודו של הילד בכתיבה. אחד המדדים הקיימים בגישה ההתפתחותית היא מדד beer, מבחן הבנדר, הVID ועוד. אני כמאבחנת משתמשת בכלי אבחון אלו כאמצעי לאתר לקויות בגיל צעיר. הכשרה של מורות וגננות בגיל היסודי עשויה למנוע חלק ניכר מהאבחונים בעתיד באם יאתרו אל מוקדי הקושי בגיל צעיר ויטפלו בהם.
גם לצבעים עצמם יש משמעות. ילד שמרבה לצייר (תקופה ממושכת) בצבע מסוים רוצה להביע משהו. בשנת 1810 גיתה החל לייחס משמעות חיובית לצבעים חמים, ומשמעות שלילית לצבעים קרים. אמנים, ובראשם קנדינסקי (1943) חיפשו את משמעותם הפסיכולוגית של הצבעים. בהמשך, חקרו את הנושא רבים אחרים תוך בדיקת העדפות הצבעים בגיל הרך (פיאז'ה, 1926), בגיל בית ספר (אלשולר 1952, פפיסטר וסספרין 1951) בגיל מבוגר (לישר, 1949), בקרב עדות המזרח ואשכנז (פולוצקי, 1979) ובקרב ילדים חולי סרטן במהלך האשפוז (דידיה רושה ומוניק ז'ולי מתה, 1986). לדוגמא, במידה וילד סביב גיל 6 מראה העדפה עקבית לצבעים כהים, למרות קיומם של כל הצבעים האחרים, כדאי לבדוק האם קיים קושי אתו מתמודד הילד. הצבעים הכהים יכולים להעיד על פסימיות, סגירות, דכדוך, קושי להעז. אלו ילדים שמאיזושהי סיבה הצרכים הבסיסים של צחוק דבור וכדומה מדוכאים אצלם.
לדוגמא, זהבה אורון בספרה "גרפולוגיה ציור וילד" (1989), מביאה מס' דוגמאות של ילדים מוכים ומנוצלים מינית. בחרתי להציג דוגמא אחת של ציור שצויר על ידי ילד בשם דרור (בן 9), בציור רואים ידיים גדולות ואלימות אצל כל חברי המשפחה, אבי המשפחה נוהג להשתכר, וכנראה מפליא את מכותיו בילדיו.האב נראה בציור חסר כפות רגליים - לא יציב בשל שכרותו. ידו האחת מוצללת, ולאחרת כף יד דמוית אלה. האב והאח הגדול צבועים באדום (במקור), וכך מבטא דרור את הפחד שהם מטילים עליו. מורה ערני ובעל ידע בפענוח ציורי ילדים יכול היה להפעיל את פסיכולוג בית הספר שיכנס לעובי התמונה ויחל בטיפול.

חשוב מאד במערכת החינוך לתת למחנכים כלים וללמדם את שפת האמנות כי הם בעצם המבוגרים הכי קרובים לילדים למעט הוריהם ומהווים דמות מנהיגה, מובילה, מתווכת. מחקרים העוסקים באלימות מעלים כי תלמיד מוכה בביתו (אייכהון) עשוי להפוך לתלמיד מכה בבית הספר. ואכן, בהמשך לציור לעיל, הילדים הקטנים אמנם מוכים בבית. ואכן הם צבועים בכחול, צבע הפחד, אך בבית הספר הופכים ממוכים למכים - ואפשר לראות זאת בהצללה של ידיהם ורגליהם, ובאצבעות ידיהם החדות כסכינים.
לסיכום, האמנות היא שפה שיש להכשיר בה את המורים והגננות היות ובאמצעותה נוכל לאתר מצוקות, לקויות למידה, פחדים ולטפל בילדים.
סיכום
נושא האמנות ככלי אבחוני וטיפולי הוא נושא מאד מדובר אשר עלה לתודעה בתקשורת ובחינוך בשנים האחרונות. (כפי שהראיתי על קצה המזלג) ציורי ילדים הינם כלי המאפשר הצצה לעולמם הפנימי של ילדים אך גם של מבוגרים. תשומת לבם של אנשי חינוך וטיפול לציוריהם של ילדים תאפשר להם לאתר מצוקות בהן שרוי המצייר ולאפשר טיפול נכון בעיתוי הנכון ובכך להמעיט את הנזק שכבר נעשה.
אמרתי שהאמנות היא שפה שבה גם ילד שלא יודע לכתוב או לקוי למידה יוכל להביע את מסריו, רגשותיו, םחדיו ועוד. ב"ידיעות אחרונות", לדוגמא, פורסמו ציוריה של רוז הקטנה שנרצחה בידי סבה. ערנות של הגורמים המטפלים הייתה, אולי, מונעת את הבס לבצע זממו. רוז הביעה ביצירתה את פחדיה אך לא היה מי שיקרא את מה ש"כתבה".
בנוסף, נהניתי מאד המתכנים שנלמדו בקורס. הידע שלי בא יותר מתחום האבחון והקורס נתן לי פרספקטיבה ורעיונות בתחום הטיפול כמו לבנות חצר גרוטאות במרכז אותו אני מנהלת ולפתוח פינות יצירה בסגנון הפסיפסים, צילום וכד' ואני חושבת שכל בית ספר חייב להכניס לתוכנית הלימוד את נושא האמנות.

ביבליוגראפיה "מבחן הצבעים" - פרופסור מקס
"גרפולוגיה ציור וילד" (1989)- זהבה אורון
"ציורים מדברים"- מיכל וימר
"ניתוח אישיות עפ"י ציורי ילדים- רינת פלג אמיר
אינטרנט