לואיז שץ

לואיז שץ 1916-1997 אמנית ישראלית ממוצא קנדי, אשתו של בצלאל (ליליק) שץ.

לואיז מק'לור נולדה בוואנקובר, קנדה. בגיל שלוש עברה עם משפחתה למינסוטה, ארצות הברית. אביה, במאי תיאטרון, היה חלק מהבוהמה המקומית ובילה בסיבובי הופעות באמריקה.

ב-1939 היא סיימה תואר שני באמנות באוניברסיטת קליפורניה שם רכשה שם את מיומנותה בצבעי מים. "המרצה היפני שלי גילה לי איך משמרים על הנייר כמה צבעים יחד", היא מסבירה. "צבעי מים יכולים לשתות את הנייר, וגם הנייר משחק עם הצבעים, שחלקם יכולים אפילו להיעלם. לי יש אהבה גדולה לטקסטורה ולמה שחומרים עושים לצבע. מאוד ריגש אותי לגלות מה קורה לצבעים ואיך להגיע לדברים שרציתי". כחובבת אסטרונומיה היא גם התמקדה בלימודיה במדעים.

בין 1945-1948 הצטרפה לואיז לקבוצה "שבעה-מקליפורניה", שם יצרה הדפסים ומתווים לבדים. בזמן מלחמת העולם השנייה היא עבדה לפרנסתה כשרטטת של בוני הספינות במפרץ סן-פרנסיסקו שם הכירה את בעלה לימים בצלאל (ליליק) שץ. "אז זה היה מאוד אוואנגארדי להעסיק נשים בבניית ספינות", סיפרה.

"היינו לוקחים מידות ממהנדסים ומשרטטים, זה היה מאוד חלוצי ומרגש, והאוניות נבנו מהר מאוד והושקו מהר מאוד. מעבר לזה שתרמנו למאמץ המלחמתי, זו היתה ממש אמנות יפה". לבוהמה שהתגבשה בסן-פרנסיסקו באותן שנים השתייך גם הסופר הנרי מילר, אז עדיין בעלה של איב, אחותה של לואיז. "היתה קבוצת אמנים בביג-סר, כולם עניים", תיארה זהרה שץ. "הם היו חבורת ביטניקים עוד לפני תקופת ההיפים של שנות השישים. היו שם סופרים, משוררים וציירים, שחיו חיי קומונה בתנאים פרימיטיביים והיו קרובים לטבע".

בצלאל (ליליק) שץ ולואיז נישאו ב-1948 ועברו לישראל ב-1951. בארץ הם ייסדו את הסדנא לאומנות שימושית "יעד" יחד עם זהרה, אחותו של ליליק. מטרת הסדנא היתה לייצר ולסחור באומנות שימושית שתהווה מעין תחליף למזכרות בסגנון המוסד "בצלאל". הם חיו בירושלים בבית משפחת שץ ובביתם בעין הוד שתיכנן האדריכל דוד רזניק. על אף השתייכותה של לואיז למשפחת שץ, ולמרכז חיי האמנות בארץ של אותה תקופה, היא שמרה על פרטיותה ומיעטה להתראיין. וכפי שהנרי מילר כתב עליה: " ציוריה משקפים ומגלים את היקף רגישותה, ביישנותה ועדינותה..."

נופי הארץ שימשו עבור לואיז כמקור השראה ומעבר לציוריה המופשטים הגיאומטריים ניתן למצוא ציורי נוף, פרחים, ואיזכורים לסביבה הישראלית בה יצרה. עיקר עבודותיה בצבעי מים, עבדה גם בקולאז'ים, קיסאין, עיטורים לספרים ומרשמי אמנות שימושית. עיטרה בציורי קיר את אוניות צים "שלום" ו"תאודור הרצל" (יחד עם בצלאל), משרד אל-על בלונדון, תערוכת העשור בירושלים, קירות קרמיקה למדרשת עמליה ירושלים וספריית בית העם בירושלים.

תכננה כלי נחושת שהוצגו ב1954 בטריינלה העשירית של מילאנו ואשר זכו במדליית כסף. ב-1952 קיבלה את פרס "מעל לתחרות" עבור מתווי בדים בבית הנכות הלאומי בצלאל, פרס בית האמנים בירושלים ע"ש שן 1970. פרס ירושלים לציור לשנת 1973. השתתפה בתערוכות רבות בארץ ובעולם. עבודותיה נמצאות במוזיאון ישראל, מוזיאון תל-אביב, מוזיאון חיפה ובאוספים פרטיים בישראל, ארה"ב, אנגליה, שוויץ, צרפת ואיטליה.