עֵגֶל  הַזָּהָב

עגל הזהב הוא חֵפֶץ פולחני שיצרו בני ישראל בעת נדודיהם במדבר.
בשעה שעלה משה להר סיני לקבל מה' את לוחות הברית, חטא העם בהנהגת אהרון בעשיית עגל הזהב. העגל נוצק מזהב, או נעשה מעץ וצופה בזהב (דרך ייצורו המדוייקת אינה ברורה). את הזהב הפיקו בני ישראל מהתכת נזמי זהב ותכשיטים אחרים שנידבו לשם יצירתו.
סיפור העגל קושר בבירור את דרישת העם מאהרון "עשה לנו אלוהים" עם היעדרותו הממושכת של משה (שמות ל"ב 1, 23).
הסיפור משובץ בספר שמות אחרי ההוראות לבניית המשכן, אך לפני התיאור של הקמתו. המשכן אמור לשמש כעדות לשכינת ה' הַשׁוֹרָה תמיד במחנה (שמות כ"ה 8). מכיוון שמשה נעלם על ההר, והמשכן עדיין לא הוקם, ביקש העם תחליף שישמש כסמל לנוכחות אלוהים במחנה. ייתכן שבשלב זה, שבו טרם הוקם המשכן, העגל היה אמור לסמל באופן פיסי את נוכחותו הבלתי-נראית של אלוהי ישראל.
לפי הסבר זה, מעשהו של אהרון מתפרש כניסיון להביא לפני העם סמל מוחשי לנוכחות האלוהים המופשט - "ויעשהו עגל מסכה, ויאמרו: אלה אלוהיך, ישראל, אשר העלוך מארץ מצרים" (שמות ל"ב 4).
מדוע עשה אהרון דווקא עגל? בעניין זה יש דעות שונות. לפי אחת הדעות, העגל היה חיקוי של אלוהות מצרית בדמות שור, שבני ישראל הכירו.
אחרים סוברים שההשפעה היא של אחת מדתות המזרח הקדום, מפני שדמות של בעל חיים הנושא את האל או את כִּתְרוֹ היתה מוטיב נפוץ באמנויות הכנענים, הארמים והחיתים.
החטא בעבודת העגל הוא שהעם עלול לראות בעגל הזהב עצמו אלוהות, כפי שהיה נהוג אצל עמי כנען.
החטא מתרחש זמן קצר (ארבעים יום) לאחר שה' מודיע לעמו את עשרת הדיברות, שבהן יש איסור מפורש על עשיית פסל ותמונה כהגשמה פיסית של האל, ואיסור לעבוד לאל כזה (שמות כ' 3-2).
הסיפור מובא בשמות ל"ב ובדברים ט'.
על חטא העגל נענש העם קשות. לאחר שמשה ניפץ את לוחות הברית: העגל נשרף ונטחן עד דק, אפרו פוזר על המים- והעם הושקה במים (פרק ל"ב 20); ראשי המסיתים והחוטאים, כשלושת אלפים איש, הוצאו להורג על ידי בני שבט לוי (ל"ב 28-27), וה' הביא על העם מַגֵפָה(פרק ל"ב 35).
פעם נוספת חטא העם בעשיית עגל זהב ובעבודה לו - כאשר יְרֹבְעָם בן נְבָט מרד ברְחַבְעָם בן שלמה, גרם לפילוג הממלכה, והפך למלך ישראל. ירבעם חשש שעליית העם לרגל לירושלים תרחיק ממנו את אהדת העם ותמיכתו והוא יימשך לבית דוד. לכן הוא הסתמך על מסורת דתית קדומה, שבאמצעותה ניסה לקשור את העם למלכותו, והציב עגלי-זהב במקדשים שבבית אל ובדן(מלכים א', י"ב). כמו אהרון, גם ירבעם אמר לעם: "הנה אלוהיך, ישראל, אשר העלוך מארץ מצרים" (מלכים א', י"ב 28). ירבעם לא נתן דעתו על סכנת הַסִינְקְרֶטִיזְם, כלומר, על האפשרות שפסל העגל עצמו יזוהה עם ה'. מעשהו נחשב לחטא כבד, והוזכר כ"חטאי ירבעם בן נבט".