דוד רטנר מתאר את עין הוד בלהבות

איך נבהלתי נורא וחשבתי שזה סוף הכפר. חזרתי לשער הראשי של עין הוד והשתתפתי בהתייעצות שנועדה לנסות לגרום לכבאים להגיע בכל זאת להילחם על הכפר.הלהבות הגיעו למרחק של 50 מטר ממגרש החניה, אכלו כבר את הפרגולה הנאה של בית הקברות שלנו אבל ההתקדמות עוד הייתה איטית. יירטנו רכב סיור של מפקד כיבוי בשם מיכאל דהן. הוא עישן סיגריות והעלה עשן בקצב שהתחרה בשריפה שעל ההר. אמרנו לדהן שאם יש לו שתי כבאיות - יש לנו סיכוי להציל את הכפר כולו. דהן נשף עשן, וניסה לקרוא למפקדים שלו בקשר, אבל הקשר היה מלא בזעקות קרב של כבאים מכל הגזירות שכל אחד מהם מבקש עזרה לשטח שבו הוא נלחם. בהפוגה דהן הצליח לבקש עוד כבאיות. שמחנו לשמוע את התשובה - חמש כבאיות צבאיות בדרך אלינו. הן יגיעו מייד. הן הגיעו אחרי חצי שעה והתפרסו לאורך הכביש - רכבים צבאיים ענקיים שהתקשו להסתובב ולהיערך. המפקד ירד ואמר לנו שמדובר בחיילי חובה ושאם האש מתקרבת הוא מקפל אותם מייד. וחוץ מזה - אין לו בכלל רשת קשר משותפת למפקדה האזרחית, אז קשה לו לתפקד ככה. למרות הכל אחזה בי אופטימיות. פתאום ראיתי לידי את אבא שלי הקשיש (בן 72) שבא להלחם באש. אבא נורא אוהב שני דברים - שריפות והלוויות. בגיל עשר הוא התחיל לקחת אותי ואת האחים לכבות שריפות יער בכרמל. בילוי משפחתי בתקופה שלא היו לונה פארקים. הפעם לא הייתה הלוויה, רק שריפה. אבא אמר שהוא כבר מתחיל לכבות אבל קודם הוא חייב לשירותים. אז נסענו שוב הבייתה והוא נעלם לכמה דקות. חששתי שהוא כבר מצא עיתון וקורא לאור הנר אז צפרתי עם הצופר והוא הופיע. חזרנו שער הראשי ושאולי המפקד ביקש שננסה לכבות נקודות שיתלקחו לאורך הכביש לפני שיעברו לתוך הכפר. אבא, יחד עם עמוס וכמן שבימים כתיקונם הוא אדריכל מוצלח אבל בסופ"ש היה כבאי, עמדו וכיבו ביחד עץ זית בוער שעמד ממש על הכביש. הכפר עוד נראה בטוח ושקט. ואז זה הגיע - משב של רוח צפונית חזקה גרמה בבת אחת לקיר אש וגיצים בגובה של 40 מטר בערך להופיע בבת אחת מעל הצד הדרומי של ימין אורד - ממש מעל חורשה דשנה עמוסה בעצי אורן. הלב שלי צנח - חלק אחד במוח אמר - אתה מסתכל על סצנה מסרט אסונות כמו 2012 או מינימום איזה שר הטבעות. זה רק אפקט הוליוודי שיעבור. חלק אחר גרם לי להבין שהכל נגמר. ואז עלה במעלה הכביש בטיסה רכב כיבוי של מפקד הגזרה והתחיל לצרוח בהיסטריה שכולם צריכים להסתלק כי הכל באמת נגמר. האמת שהוא צדק - אש לא הגיעה אלינו, אבל העשן הנורא כיסה אותנו מכל עבר ואי אפשר היה לנשום.

 

רק הספקנו לרדת עם אורסולה לצומת של עין הוד וכולם התחלו לצעוק איפה סרג'יו?

אח שלי הצליח לתפוס את סרג'יו בטלפון. סרג'יו הגיע לפני הרבה שנים לגור בכפר ועבד בעבודות מזדמנות, עד שהוא לקח מכחול ליד והתברר שהוא צייר מחונן. הוא סיפר לאח שלי  שהוא יושב באמפי-תיאטרון של עין הוד עם הכלבים שלו ומרגיש מאוד נוח שהוא לבד סוף סוף בכפר. אח שלי אמר לו שהוא הולך למות וסרג'יו שעבר בצעירותו את משטר פינושה בצ'ילה ולא אוהב פקודות התחיל להתווכח: "אין לו כוח לרדת את הירידה של הכביש ברגל". למזלנו הצטרפו אלינו שני ג'יפים של חיילים סודיים כאלה מיחידה מובחרת עם עיניים כחולות ומבטי פלדה שנוסכים בך בטחון. הם נכנסו באומץ לוואדי הדרומי הרחוק מהאש וחברו לסרג'יו שהיה זועף מאוד. ואז חזרנו למוסך של ניר עציון וחשבנו שזהו.  אבל עמדה שם אחת מהתושבות של עין הוד שהיא אישה נורא רגועה וקשוחה וצרחה על הבן שלה בטלפון. התברר שהוא נשאר בכפר, ולא סתם נשאר - יחד עם אבא שלו. אז מיכאל דהן הכבאי שאל מי מכיר איפה המשפחה הזו גרה ואני הרמתי יד בחשש. נכנסתי עם דהן לאוטו אבל לשמחתי הוא לא עישן. דהרנו למרכז הכפר ואני אמרתי לדהן להסתובב ורצתי לבית הענקי של המשפחה. היו שם אבא ובן ושני עובדי משק בית ועוד בת הזוג של האבא. הוא החליט להישאר להלחם על הבית והבן שלו סירב להתפנות - הוא לא עוזב בלי אבא. לקח לי חמש דקות לשכנע את האבא שיצווה על הנער להתפנות, ועד שהוא פקד עליו חשבתי שאני הולך למות, כי הבית הוא בקצה דרך ללא מוצא שמחייבת לעבור דרך האיזור שבטח התלקח. איך שהנער נכנס לאוטו צרחתי על דהן שיטוס משם, וברחנו דרך עננים של עשן ואפר. ואיך שהגענו שוב למפקדה שבמוסך, הנער החכם רץ לרכב המשטרה הראשון שהיה שם וביקש שיעלו שוב לתוך הכפר וייקחו את אבא שלו משם. הם עשו את זה תוך דקה והפעם הכפר באמת היה ריק לגמרי. ישבתי עם דהן באוטו ושמעתי אותו מדבר בטלפון עם מנכ"ל ישרוטל שאמר לו "מלון יערות הכרמל נשרף, אין לך כבאיות בשבילי"?  דהן אמר לו בשלווה - שאין לו, שיחכה לבוקר, למטוסי הכיבוי.

 

 לכתבה...