עוד קול חלש חודר אל הדממה...

השעה 20:45, יום חמישי, ה 2לדצמבר 2010. אני עומד מותש ליד המחשב, תיק גב עם מעט ציוד הכרחי לידי, מאזין לשקטה נורא. עין הוד, היישוב שבו אני מתגורר מזה 40 שנה, מאז שהייתי בן שבע, דומם. שריפת היער העצומה שמשתוללת לא רחוק פינתה 99% מהתושבים. מדי פעם מפירות את השקט קריאות מתכתיות של רמקולים של ניידות משטרה שקוראות לתושבים האחרונים להתפנות מהבתים. גם הקריאות האלו נמוגו והתדירות פחתה. חתולים מבועתים שככל הנראה חשים את הקטסטרופה מתקרבת מיללים בטירוף. אשתי והילדים התפנו זה מכבר ולקחו איתם את שני הכלבים - שוקה ומסי. נסיון לאסוף חתולי חצר הוא צעד חסר סיכוי. אני פותח את החלון, קורא לכל חתולי החצר, גם של השכנים, ונותן להם סעודה אחרונה. אולי מחר הם כבר לא יהיו פה.

עוד קול חלש חודר אל הדממה - מסוק אבוד מרחף מעל היער. אני מדמיין את הטייס, בטח עייף למוות, מביט למטה אל הגיהנום האדום - אל מה שהיה עד לפני 12 שעות פארק הכרמל הפורח והירוק, והוא בוער מקצה אל קצה.

עין הוד הוא יישוב למודשריפות. בשנת 1998 השריפה הגיעה מדרום וממזרח. קיר אש ענקי כבש את הרכס וגלש אל הכפר. שורה של בתים נשרפה, גם אז רוב הכפר התפנה. אז הייתי צעיר ולוחמני יותר, וגם עיתונאי ברשת שוקן. כאשר חיפשתי את חפ"ק הכבאים מצאתי את כולם עומדים ומצטלמים עם עייזר וויצמן ז"ל, אז הנשיא, . התחלתי לצרוח כמו משוגע שיילכו לכבות במקום להצטלם. מאז הפכתי לדובר, ואני מבין קצת יותר טוב את הפאוזות הנדרשות ליחסי ציבור.

רק לפני שלוש שעות עוד הייתי במקום העבודה היומי שלי - בית חולים רמב"ם, שם אני עובד כדובר. ביתהחולים נפרס, מוכן לאירוע רב נפגעים, לקלוט את הפצועים מהדליקה. כאשר הגיעו "רק" שלושה פצועים , כולם שרופים וכוווים קשה, ולא הגיעו יותר, הבינו כולם שקרה אסון נורא.

לכתבה...