לזכרו של האמן יוסף שאלתיאל

שבעה בעין הוד

דיוקן של יוסף שאלתיאל
היה איש מקצוע גם בלוגיסטיקה המורכבת של עבודת הויטרא'ג בבחירת בזכוכית, עובייה, איכותה, ביציקת העופרת, בארכיטקטורת של קביעת הויטרא'ג בבניין
▪ ▪ ▪
אתמול. בשבעה ליוסף שאלתיאל בביתו בעין הוד. מחסום נועל את הדרך בפני הבאים שאינם חברי הכפר. אין לחצני הודעה. אין קישורי אינטרנט. באור הפנסים התלויים מעל האורנים נראים הבתים העולים מן האפלה אל התאורה הדואה כרישומים על בדים שחורים. אין נפש מהלכת. אין קול מקלטים בוקעים מאי אז. ישוב מונח לו על צלע מצלעות הכרמל, ואם הומה בו משהו - הוא הומה פנימה. לא מן הפנים החוצה, לא מן החוץ אל התוך. בארץ הדוהרת יומם וליל אל כל כיוון ולכל הגבהים ואל המכשולים ומעליהם, כפר אומנים נעול מפני ארצו. מה יוצרים במקום הנעול בפני המהומות הרצות סחור סחור והגורפות את המחשבות ואת המעשים ואת התקוות ואת הזכרונות לתוך מערבולות שאינן שובתות...?

לפתע אבוקת פנסי רכב הקרב מאחור. נהגת פותחת את החלון ואומרת "שאלתיאל?" ואנחנו "כן". "אפתח לכם". המחסום עולה. "חנו פה" היא אומרת, "בפנים שבילים צרים. מוטב ללכת רגלי", והיא אומרת לאן. ביתו של שאלתיאל רב קומות. הכניסה בגרמי מדרגות בטון צרות. שאריות של תאורה נושרות עליהן. למעלה אורה של דלת פתוחה. אורה להב, הרעיה הנאמנה שהייתה כולה נעורים כיפי הזיכרונות שאני זוכר אותה, מוקפת אנשים בני כל הגילים שבאו לנחם. חדר הטרקלין גדול. התקרה תלויה בגבהים שאינם מצויים יותר בארץ. בכתלים ציורים רחבי ממדים של האמן שהלך לעולמו והשאיר את עולמו למטה. בחלון ויטראג'ים של גדול אמני הויטרא'ג בארץ. מדברים. אין באוויר תחושה של אבלות מייסרת. דיוקנו של שאלתיאל, צילום אייקוני אחרון ניבט ממסגרתו כקושב לשיח בו מדברים על הכל ובלבד שלא ידברו בו.

לכתבה...