נחמיה שטרסלר: פרידה מאיצ'ה

המארח פיהק פיהוק אדיר, מתח את ידיו לצדדים והעביר את מבטו סביב השולחן.אבל האורחים התעלמו. הם המשיכו לפטפט ולנשנש, בלי להתייחס לסימני המצוקה הברורים.

מרוב ייאוש הפסיק המארח לדבר, שקע בתוך עצמו בעצבות גדולה ומילא פיו מים. אבל גם זה לא עזר. גם זה לא עשה כל רושם על האורחים.

מה הייתם עושים במצב כזה, שכל אחד מכיר? איך הייתם מתנהגים במקרה שבו הזמנתם כמה חברים טובים לארוחה, אבל לאחר שלוש שעות של לעיסה ודיבורים הם נשארים דבוקים לכיסא ולא הולכים הביתה? ואתם כבר שבורים מעייפות, מתים ללכת לישון ולא יודעים את נפשכם מרוב תסכול.

איצ'ה ממבוש ורעייתו, הציירת אביבה מרגלית, היו ידועים כמארחים מהליגה הראשונה. ארוחות שבת בצהריים שלהם היו לשם דבר ברחבי הארץ. ומשום שגם האורחים היו מהשורה הראשונה, אנשים יודעי ספר ומעורים בתרבות, בפוליטיקה ובחברה, השיחה התגלגלה לה בנעימים עד שעות אחר הצהריים המאוחרות.

אבל ממבוש אהב לנמנם אחר הצהריים, וכאשר אורחיו הנכבדים היו מאחרים בנשף, הוא היה פונה אליהם ושואל, אמרו לי, איך היתה הארוחה?

האוכל היה משובח והאירוח למופת, נענה.

והיין והבירה והוויסקי היו ראויים?

כן, הצהירו בעליצות, המשקאות היו מהשורה הראשונה.

ואם נזמין אתכם שוב, תבואו?

ודאי וודאי, הזדעקו כאיש אחד.

אבל אם לא תלכו, איך תבואו?

זהו איצ'ה ממבוש. איש מצחיק, שמאחורי הצחקותיו מסתתרות רצינות עמוקה וחוכמה יהודית שורשית. פעם סיפר ממבוש שהוא מאוד אוהב את שמו, יצחק. "אם ארצה אצחק, ואם לא, לא", אמר, "תאר לך שהיו קוראים לי שמשון. אני, שמשון?" מי שהכיר את גובהו ומראהו הבין בדיוק למה התכוון.

כציוני בכל רמ"ח אבריו, שאהב את הארץ והתפלל לשלומה, ממבוש נהג לומר, "אשרי אדם שהולך לישון, וארץ ישראל למראשותיו".

פעם, בשנות המיתון הגדול (1966–1967), כשמדי יום התפרסמו ידיעות על התגברות הירידה מהארץ (1967 היתה השנה הראשונה בתולדות המדינה שמספר היורדים עלה על מספר העולים, והאבטלה הגיעה לכ–10%), הסתובבה בדיחה ידועה: "שהאחרון יכבה את האור". או אז הודיע ממבוש שהוא מוכן לנשק בתחת את כל אלה שנשארים בארץ. בחייך, איצ'ה, אמרו לו חבריו, לנשק את כולם בתחת? הוא ענה: "למה לא? שליש זה ילדים, שליש נשים והשאר זה פטריוטיזם".

הוא היה ריאליסט בכל מה שקשור לסכסוך עם הפלסטינים. פעם, ב–1976, ניסה אריק שרון לשכנע אותו לתמוך ביוזמה להקמת "שלומציון", וממבוש ענה לו: "אותי שיכנעת, תאמין לי שאם היתה לנו מדינה סְפֶּר, הייתי מצביע עבורך".

התואר הידוע ביותר של ממבוש היה "המוכתר" של עין הוד. כאיש חזון ועשייה היה ממקימי כפר האמנים. אני ראיתי בו פילוסוף עממי שהבין לעומק את נפש האדם: מה מפעיל את האדם, מה הוא באמת רוצה, מה האינטרסים שלו, מה אמת ומה שקר.

בוא לגדול איתנו

לפני שלושה שבועות, ביום ו', 26 ביוני, מלאו חודש ימים למותו. גברי בנאי, האיש הקרוב ביותר לממבוש, שהעריץ את חוכמתו וראה בו דמות אב, אירגן טקס מיוחד לזכרו, שהתקיים במוזיאון ינקו־דאדא בעין הוד. ממבוש היה הרוח החיה מאחורי הקמת המוזיאון המרשים, שמארח עכשיו בין כתליו תערוכת צילומים של איצ'ה ממבוש ואביבה מרגלית שצילמה קטי ראף.

ואיך מקימים מוזיאון? צריך לחפש תורמים. פעם, בעת קבלת פנים שערך בנק הפועלים, הכירו לממבוש את יעקב לוינסון, מנכ"ל הבנק. ממבוש ביקש ממנו תרומה להקמת המוזיאון והודיע לו שאם הבנק לא ייתן לו כסף, הוא יצטלם עם הכדורסלן אולסי פרי ויגיד: "גם אני גדלתי עם בנק הפועלים", מין הפוך על הפוך, ברוח הפרסומת של הבנק: "בוא לגדול איתנו בנק הפועלים".

קודם לטקס במוזיאון עלו החברים לאזכרה קצרה בבית הקברות הקטן של עין הוד, שם הוא קבור לצדה של אהבת חייו, אביבה — גם היא אשה מיוחדת.

נישואיה הראשונים של אביבה מרגלית היו לדוד פלינט, שהיה גבר שבגברים, רחב כתפיים ויפה תואר. פלינט היה שייך ל"אליטה" של ארץ ישראל הישנה. הוא היה בעל תפקיד בכיר בתעשייה האווירית ומקורב למלכות, משום שהיה אחד מהמ"ג, אותם 43 מפקדים בהגנה שנעצרו על ידי הבריטים ב–1939 ונשפטו למאסר בכלא עכו. איתו ישבו בכלא משה כרמל ומשה דיין — ומכאן הייחוס.

באותם ימים כסית היתה בית הקפה של כל המי ומי. לצד השולחן המרכזי ישבו אנשי בוהמה, אמנים, שחקנים ועיתונאים, ובהם התחככו אנשי עסקים, אנשי צבא ופוליטיקאים. פלינט היה אחד היושבים הקבועים לאותו שולחן, בלוויית אשתו אביבה. גם ממבוש היה בין יושבי השולחן המרכזי ההוא.

מבחינה חיצונית, איצ'ה היה ההיפך הגמור מדובז'ה. פעם אמר על עצמו: "כאשר נולדתי, ואלוהים ראה מה שיצא, הוא שבר מיד את השטנץ". אבל מתברר שלפעמים הפתגם "אל תסתכל בקנקן אלא מה שיש בו" עובד. מרגלית התאהבה בממבוש, בחוכמתו ובכריזמה האינסופית שלו.

היא עזבה את דוד (דובז'ה) ואת תל אביב, אמרה שלום לבוהמה ועברה לגור עם איצ'ה בסוף העולם, בעין הוד, בלי חשמל ובלי מים, אבל עם הרבה חברים.

על כך אמר: "חברים זה הדבר היחיד שאתה רוכש גם לעולם הבא, במוקדם או במאוחר הם מצטרפים אליך".

באותו יום שישי לפני שלושה שבועות סיפרתי את הסיפור על דובז'ה, מרגלית ואיצ'ה לכמה ממשתתפי האזכרה בעין הוד. ראש המוסד לשעבר, צבי זמיר, אמר לפתע: "זה נכון, הכרתי היטב את דובז'ה, שגם גייס אותי לפלמ"ח, ולא הבנתי עד היום מדוע אביבה עזבה אותו ועברה לגור עם איצ'ה בעין הוד". אני דווקא הבנתי. לקסם ולחוכמה של איצ'ה לא היה גבול (גילוי נאות: דובז'ה היה דוד שלי).

בחור עם ארון

ממבוש נהג להסתובב אצל שכניו הדרוזים בדליית אל־כרמל ובעוספיה, ומשם היה מביא הביתה, מדי פעם, כל מיני חפצים ורהיטים שקנה. במהרה מאסה מרגלית בעניין. הבית הלך והתמלא וכבר היה קשה לזוז בו. היא אמרה לממבוש שדי, הבית עמוס מדי.

אבל ממבוש הביא בכל זאת עוד ארון אחד, עתיק ויפה, הכניס אותו בשקט הביתה ושיכן אותו לבטח במבואה. מרגלית כל כך כעסה, שהיא הפסיקה לדבר איתו. ממבוש לא ידע את נפשו מרוב צער. הוא ניסה לדבר על לבה, אך לשווא. היא הזעיפה פנים במשך שבוע שלם ואיצ'ה כמעט והשתגע, עד שפנה אליה יום אחד ואמר: "או שתחזרי לדבר איתי או שאפרסם מודעה בעיתון: 'בחור עם ארון מחפש בחורה עם חדר'" — וריאציה מקסימה על נוסח מודעות השידוך שהיה נהוג לפרסם אז בעיתונות. אביבה פרצה בצחוק גדול ואמרה: "נו, איך אפשר שלא לדבר עם אחד כזה". ואמנם, האהבה בין איצ'ה לאביבה היתה לשם דבר. אביבה היתה זו שדאגה לו במסירות אינסופית כאשר חלה, אבל רצה הגורל והיא הלכה לעולמה לפניו.

בשנות ה–50 נסע ממבוש לפריז כדי להשתלם בציור. כבר אז נחשב לצייר די טוב. מיד אחרי שהגיע לעיר האורות (כך קראו לה אז) הלך לבקר בלובר והתעכב מול ציוריו של רמברנדט. לאחר שעמד מול התמונות שעה ארוכה בדרך האופיינית לו, רגל אחת לפנים והגוף נוטה לאחור, חזר לחדרו הקטן ואמר: "זהו, החלטתי, אני מפסיק לצייר. אין לי מה לעשות אחרי רמברנדט, לעולם לא אגיע לרמה הזאת"

וכך היה. איצ'ה הפסיק לצייר ועבר לעסוק באמנות בדרך אחרת. הוא פתח בעין הוד בתי מלאכה לליטוגרפיות, לקירות קרמיקה ולאריגת שטיחי קיר לפי ציורים של נחום גוטמן, ראובן, מרדכי ארדון, נפתלי בזם ואביבה. כעבור שנים אמר לאביבה: תשמידי את כל הציורים שלי. היא מילאה את בקשתו כמעט במלואה, אבל ציור אחד לא היתה מסוגלת להשמיד, "אשה בעירום", והוא נשאר. ברבות הימים נתנה אותו לגברי בנאי.

בשביל ממבוש הומור היה מכשיר רב עוצמה, שבעזרתו העביר את המסרים שלו. פעם אמר לו מישהו: "אני מיואש מהמדינה". איצ'ה לא ניסה להתווכח ולומר שהמצב לא כל כך נורא, אלא ענה: "אל תבזבז כל כך מהר את הייאוש, עוד תזדקק לו".

פעם ביקר אצלו יוסי בנאי והם ישבו במרפסת שמשקיפה על העמק, מבריכות הדגים וחוף הים ועד למבצר הצלבני בעתלית. בנאי אמר: "כל כך יפה כאן, לשבת כך בחיק הטבע". ואיצ'ה ענה: "כן, יוסי, הגענו לגיל שבו גם חיק הטבע הוא חיק".

ועוד שתי אמירות שלו באותו נושא: "הזקנה היא מכה מתחת לחגורה" ו"פעילות מינית מוצלחת בגילנו היא להצליח להיכנס ברוורס לחניה".

כאשר חבריו הפליאו לספר במעשיו הטובים בפומבי היה איצ'ה אומר: "צניעות, צניעות, אבל לפעמים גם האמת היא אופציה".

באותו גילוי מצבה בעין הוד ניתן היה לראות את הכאב על פניו של גברי בנאי בשעה שהקשיב ליונה יהב, גילה אלמגור ורבקה מיכאלי שנשאו דברים לזכר איצ'ה. בין השאר אמר גברי: "קיבלתי הרבה מתנות בחיי, אבל איצ'ה היה המתנה הכי גדולה".

כאשר הפסל דני קרוון נשא דברים, עיניו של גברי התמלאו בדמעות. קרוון היה ידיד קרוב של ממבוש. הוא הכיר אותו כשהשניים למדו ציור בסטודיו שהקימו יחזקאל שטרייכמן ואביגדור סטימצקי במרתף הבית שבו גר אביו של סטימצקי, בגבעת היל אשר בצפון תל אביב.

קרוון שמר על קשר רצוף עם ממבוש מאז ועד הסוף. לקראת סיום דבריו אמר שהכי קשה היה לו לראות איך האיש החכם והנבון הזה, איצ'ה, מתכנס לתוך תוכו ומאבד קשר עם העולם עקב אותה מחלה איומה, שלקחה אותו מאיתנו תשע שנים תמימות לפני שנקבע מותו באופן רשמי.

הראיון האחרון

ואמנם, ממש ברגע האחרון, לפני תשע שנים, במאי 2006, הגעתי לעין הוד מתוך תכנון מוקדם לראיין את איצ'ה. לא רשמתי כלום בשיחה, אבל ברגע שאיצ'ה הלך לנוח מעט העליתי את הדברים על הכתב, והנה הם כאן לפניכם, בפעם הראשונה, בקיצורים הנדרשים:

תגיד איצ'ה, הכל בסדר?

"הרוב בסדר, אבל הרוב קובע. טוב לי ואני מאושר. אני מספר לך את זה באופן דיסקרטי, כי זה מרגיז את כולם".

מה הפילוסופיה הכלכלית שלך?

הוא ענה בחצי חיוך: "אם יש לך כסף, זה יותר טוב ממה שאין לך. מי שיש לו שכל, יש לו גם כסף, ולי היה תמיד כסף".

שמתי לב שאתה אוהב להתחכך בעשירים.

"ראשית, אף פעם לא הייתי סוציאליסט. ושנית, אם העניים היו קונים שטיחי קיר, הייתי גם חבר שלהם. אם תרצה לדעת מיהו בן האדם, שאל רק שאלה אחת: היכן הוא גר? אם הוא גר במקום חרא, גם הוא חרא. זה אומר שאין לו כסף, ופירוש הדבר שאין לו גם שכל".

מה פילוסופיית החיים שלך?

"לא חם לי ולא קר לי, הכל בסדר. אני רואה הכל ורוד. הייתי השבוע אצל רופא עיניים ואמרתי לו שאני רואה הכל ורוד והוא אמר לי שזו לא מחלה. תדע לך, מי שאומר לך שהחיים אינם ורודים צריך לרוץ בדחיפות לרופא עיניים. החיים יפים ואני פשוט לא נותן לאף אחד לדכא אותי. גברי (בנאי) יורד לפרדיס ומביא לי שרימפס. אני אוכל אותם ושותה בירה. מה רע לי? הבעיה היחידה עם השריפמס היא שיודעים כמה אכלתי, כי סופרים לי את הזנבות".

איך זה לגור כאן, בעין הוד?

"לחיות בישראל זו זכות גדולה. באודסה קפוא בחורף לגמרי, ואצלנו החורף הוא אביב נצחי. האם יש עוד מקום יפה כזה, עם נוף כזה, כמו כאן אצלנו בעין הוד?"

ומה אתה אומר על המוות?

"בית הקברות זה חרא של מקום. אני יודע את זה למרות שאף אחד עוד לא חזר משם כדי לספר. אנחנו פה בעצם לביקור, המוות הוא לכל החיים. לכן בואו נחגוג היום למתים, כל עוד הם חיים".

עד כמה חשוב לך ערך העבודה?

"פעם אכלתי צהריים במסעדה עם אחד מעשירי הארץ. בסוף הארוחה ביקשתי את החשבון. אותו עשיר אמר לי, השתגעת? אני הזמנתי אותך, אני אשלם. עניתי לו שקראתי בעיתון שהוא עובד, ומי שחי מעבודה אין לו כסף. עבודה זה מעייף. זה לא בשביל החברים שלי".

האמת היא שעד שפרש איצ'ה עצמו עבד קשה ביותר לאורך שנים ארוכות.

איזו עבודה אתה אוהב?

"הייתי רוצה להיות כוורן (כיום השם הוא דבוראי — נ"ש). כל פעם שהייתי קם בבוקר הייתי נהנה לחשוב שיש לי 50 אלף פועלות שעובדות בשבילי".

לא מבחירה

יום אחד, בימים שבהם שימש כראש עיריית ירושלים, הזמין אהוד אולמרט קבוצה של "ירושלמים לשעבר" כדי להראות להם את "ירושלים האחרת". גולת הכותרת היתה ביקור במנהרות הכותל, שם אתה חוזר במנהרת הזמן 2,000 שנה אחורנית.

כאשר גברי בנאי חזר מהטיול הוא סיפר לממבוש על עומק החוויה ואמר שהוא רוצה לקחת אותו לביקור במנהרות. ממבוש הסתכל עליו ואמר במלוא הרצינות: "גברי, אני מיוזמתי לא יורד מתחת לאדמה".

את הסיפור הזה סיפר גברי על קברו של איצ'ה. הוא הוסיף ואמר: "זהו איצ'ה, עכשיו אתה יורד מתחת לאדמה — ולא מיוזמתך. וכמו שאמרת, אשרי אדם שהולך לישון, וארץ ישראל למראשותיו".

http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.2683905