מסע בעקבות רצח משפחת ליזרוביץ : עין הוד

לאיטה נבטה בי, ועלתה וצמחה, ההכרה שזמן רב, רב מדי, ואין הנסיבות מסבירות לפרטי-פרטים למה ומדוע, שלא התהלכתי בשבילי הארץ. התגעגעתי אל נופים שטרם ראיתי. וההכרה הנ"ל דחקה בי ועברה ונדדה מן העורף אל קדמת המוח. ומשם, כמעשה ראשון, אל היד. פרשתי מפת שבילים. הדרום כבר מתחיל להיות חם למדי. וחוץ מזה הצהוב והחום ממילא השתלטו על המרחב ודחקו את הירוק לשנה הבאה. לאחר הגשמים שיבואו עלינו, שלא כפי שחווינו השתא, לטובה. ולכן הגיע תור הצפון. אין צורך להיסחף. אין מדובר על אצבע הגליל ו/או רמה"ג אלא לייצר משהו בטווח מרבי של שעת נסיעה מביתי. אי-שם בין הרצליה לבין הכרמל.
קורא את המפה: מתבונן, מסתכל, בוחן, מעריך ושוקל. העין והמוח חוברים. בשל הלוגיסטיקה נדרש מסלול מעגלי. שכן במקסימום נהיה 2 ב"א בכלי-רכב אחד. והנה מסלול מוצע: נאגוד מספר קטעים, ממספר שבילים, לכדי סובה מעגלית. מהכא לתם. שביל ישראל, שביל אדום, שביל כחול ושוב שביל ישראל. מכאן לשם, ע"ג המפה, כ-10 ק"מ, אולי פחות. בלי לספור את העליות והמורדות… 4 עד 5 שעות. בוקר עד צהרים. בגדר הסבירות. אלך עליו. תרתי משמע.
לכתבה א'...

שבועיים לאחר הניסיון הראשון ללכת אל המקומות שבהם התרחשה פרשת רצח משפחת הקצין משה ליזרוביץ, "אבו-מוסא" בפי הערבים, יצאנו למסע מס' 2. לנסות ולאתר את מקום הקבורה הארעי שבו קברו הערבים את שלושת הנרצחים היהודים בניסיון להעלימם ולטשטש את העקבות.
בסופו של יום, ב-1963, מצא קצין המשטרה שלמה אריה בו-אלקנה את שרידי העצמות והביאם לקבר ישראל בראשל"צ. ועל כך אף כתב ספר: "סיפורה של חקירה (דפי יומן) – חטיפתה של משפחת הקצין לזרוביץ ב-1938 בידי כנופיית אבו דורה" (הדר, 1986). מתוכו מצטט אני את דברי הפתיחה:

לכתבה ב'...