אלג'יריה, זכרונות ילדות שרה אלימי

הפסנתר

שנים היא אספה אגורה לאגורה לאגורה . יהיה לה פסנתר. בבית בו גדלה כולם ניגנו. אביה היה מוסיקאי. בתום ארוחת הערב הוא נהג לאסוף סביבו את כל הג'מאעה לניגון ארוך משותף. דומה כי יותר משנכספה לניגון, ביקשה להשיב לעצמה עולם שאבד, שהפסנתר היה הסמל שלו. כשהייתה לאישה צעירה,התאהבה באבא. הוא בא מסיפור אחר. יתמות. תלמוד תורה. איש טוב. איש טוב שנראה כי חשש מהמקום בעולמה בו לא היה לו קיום. הוא יכול היה ולא קנה.היא לא ביקשה. היא אספה אגורה לאגורה. שנים. והמהומות האכזריות שפרצו באו לעזרתה. מתנחל, גנרל צרפתי זקן הרגיש שהאדמה בוערת, מכר את תכולת ביתו וחזר למולדתו. אמא ספרה בפעם האלף את האגורות אחת לאחת. בדיוק הספיק. היום בו הגיע הפסנתר הביתה, היה בו קסם. פסנתר שחור, מרשים באמת. היא שיכנה אותו בחדר הבנות. חדר מרווח ומואר, והפסנתר כמו הוסיף לו מזה ומזה. היא זרחה, כמעט כמו הפסנתר אותו נהגה למרק מדי יום בעזרת פיסת בד עדינה טבולה בנוזל שומני. אבל המהומות שהיו למלחמה לא פסחו גם עלינו היהודים. אמא אמרה אם לעזוב אז רק לארץ ישראל. היא הגיעה עם ארבעת הקטנים. הוא נשאר מאחור עוד איזה זמן לטפל במיטלטלין שלנו. הוא הזמין מכולה גדולה, אחסן בה את תכולת הבית ושלחה אל מעבר לים. כשהגיעה המכולה לארץ, אמא נסעה לנמל חיפה אבל לא היה בידיה די כסף לשלם עבור ההובלה. בעל המשאית נתן לה להבין שהם יוכלו להגיע "להסדר" ביניהם, תחילה בעברית דלה מתובלת ביידיש, ומשנוכח שאינה מדברת שפות אלה, ניסה בדרך אחרת. היא לא ידעה היכן לשים עצמה. לתומה חשבה שארץ ישראל והיותה אישה אדוקה יגנו עליה מפני החש'מה. בתום מאבק אילם ומייגע, סוכם שהמכולה תעבור לרשותו בתמורה לסכום החסר, אך הוא פער בנפשה פצע שהועצם כשנפתחה המכולה. כל הבית האלג'ירי היה שם. למעט הפסנתר.

....לכתבה