אלברט גבאי, שנה אחרי

"בחרתי בחופש ובשמחה. אמנם יש את הכאב של הסיפור של השריפה, אבל אני בחרתי בלהמשיך", כך אמר השבוע אלברט גבאי, שנה אחרי שלהבות השריפה שפרצה בכרמל כילו את מפעל חייו בכפר האמנים עין הוד. גבאי - פסל, צייר ומשורר - נזכר ברגעים הארורים: "בסביבות 2:00 לפנות בוקר אני שומע רעש כזה, כמו רוח, אני מתעורר ורואה את האש בתוך המרפסת. ברחתי ויצאתי החוצה".
גבאי הוסיף: "היה שם צינור כיבוי אש, משכתי אותו והתחלתי לנסות לכבות תוך כדי. התקשרתי לחברים, הם כבר פונו וביקשתי שיעלו לעזור לכבות, והם אמרו לי 'אלברט תעזוב, אין סיכוי' ואני מנסה ורוח מאוד חזקה מסביבי, הכל מתחיל לבעור, זה כבר מגיע לתוך הבית. באיזשהו שלב ראיתי שאני גם נמצא בסכנה כי הצד השני גם התחיל לבעור, ואז פתאום היה איזשהו 'ויז'ן' של אמא שלי, שאמרה לי שאני צריך לברוח וזה הרגע שבאמת החלטתי שאני מנתק ובורח".
באותו שלב הבין אלברט את גודל האסון. "פשוט רצתי, נפלתי והמשכתי לרוץ", הוא מתאר את רגעי האימה, "ותוך כדי ריצה הבנתי שאני מאבד הכל. התחלתי לדמיין 'הלוואי ויהיה נס ולא יישרף' אבל מתוך זה שידעתי איפה אני גר והצמחייה מסביב ואיך האש התקרבה, אז הבנתי שכנראה לא יישאר כלום וזה באמת מה שהיה".
למרות שהצליח להציל חלק מיצירותיו, יצירות רבות אחרות פשוט התמוססו בזו אחר זו. "מה שהצלחתי לשקם זה פסלים שהיו ממתכת, אבל שאר הדברים נמחקו. נמחקו ציורים מהילדות שלי, לימודים, צבא, תמונות, שירים שכתבתי, הכל נמחק. כל מה שיצרתי כל החיים".
אלא שגבאי לא נתן לעצבות להשתלט, והחליף את הדמעות בחיוכים. בשבת האחרונה הוא חנך תערוכת פסלים חדשה בכרמיאל, בה שילב גם כמה יצירות שנפגעו מן האש. "אני ממשיך הלאה, חזרתי לכתוב ואני יוצר. המקום הזה שנשרף לא מדיר שינה מעיניי. אני מתגעגע למה שהיה, אבל זה היה ואני החלטתי להמשיך".
תערוכת הפיסול "כ_פרות" מוצגת עד סוף חודש דצמבר בגלריה על שם ליידי רוזלין ליונס, המכללה האקדמית להנדסה, אורט בראודה, כרמיאל.

לכתבה...