גלי הוס | רגע לפני שהמבקר מפזר את מסכי העשן

עכשיו, רגע לפני שהמבקר מפזר את מסכי העשן, אני מניח לתמונות לחזור אלי מן הדליקה ההיא: לילה. בתורנות תצפית על הגג - הבן שלי, שבא לחופשה מהצבא לטחון קצת שמירות בבית. מעבר לרכס שמצפון נערכת האש להסתערות גם עלינו. "עין הוד פונתה מתושביה", מודיעה לנו הטלוויזיה, ואנחנו יודעים שלא מעטים נותרו בבתיהם, כמונו, נושאים עיניהם אל ההרים. מאין יבוא עזרם. איש איש לנפשו.
חברת המכבים זיכרון יעקב 1900
בבוקר מגיעים מטוסי הכיבוי היווניים. אני מתמלא הכרת תודה גדולה ובושה גדולה עוד יותר. כאילו לא חלפו להן 62 שנים ממלחמת השחרור, ושוב נקראים טייסי המח"ל (מגויסי חוץ לארץ) להציל אותנו. יכול להיות שאיזו טייסת קפריסאית מתאמנת על תקיפת הגרעין האיראני במקומנו ואנו לא ידענו?
האש לוחכת בתים בדממה. מפלצת ענקית, אדומה ורעבתנית מתנפלת הלילה על ימין אורד שעל שמו של צ'רלס אורד וינגייט, "הידיד" שהקים את "פלוגות הלילה" ולימד את היהודים להילחם בלילות. צ'רלס, צ'רלס, מי יגלה עפר מעיניך: היהודים שוב לא נלחמים בלילה. הם מכונסים בחפ"קים ומחכים לאור היום ולטייסי המח"ל.
אף אחד לא יגיע. איש איש לנפשו.
הודעה: "באור ראשון יגיע האנטונוב הרוסי ויכבה את עין הוד בעדיפות ראשונה". השחר עלה מזמן, עין הוד בוערת, ולא רוסים ולא יער.
כשסוף סוף מגיע האנטונוב, הוא מנמיך לתוך העשן שמעל עין הוד, מתאפק, ממשיך צפונה ומטיל את מימיו ליד מלון "יערות הכרמל" דווקא. סדרי עדיפויות קוראים לזה.
יאללה, הביתה. והכבאים בעקבותינו.
סביב הבית גיהנום. אין מים, אין חשמל, אין טלפון, צינורות הכיבוי שרופים. אני והבן שלי חוטפים דליים, ממלאים מים מבריכת השחייה של השכן, רצים הלוך ושוב ומצחיקים את האש. מתנשף, אני מפזיל מבט לבן שלי - כחוש ונחוש, נלחם על הבית. אני מתפלל שהוא לא מבין מה הולך כאן. איש איש לנפשו זה הרי צעד אחד לפני איש איש לדרכו, ועל התום שלו, חייל ביחידה מובחרת, ושל חבריו שעדיין הולכים לצבא, עומד קיומנו.
אחרי שלוש שעות, בסיוע כבאית מאשקלון, האש נכנעת. גם אם אפגוש שוב את אורי והאשקלונים המופלאים שלו, לא אכיר אותם, כי כולנו עוטים מסיכות. אני מקשה על עצמי: "ואיפה היית אתה, כשהקסאמים נפלו על הבתים שלהם?" איש איש לנפשו לא התחיל כאן ולא עכשיו.
ג'מבו משייט לאטו במעגלי המתנה בשמים הבהירים. מסביב כבר אין אש ואין עשן והרוח נחלשה מאוד. עד מתי? עד שהשיירה המלכותית מגיעה ומתייצבת מול סוללת הצלמים. ואז: אקשן! המטוס מטיל. יש לנו את זה. נספיק למהדורות הערב, וצילום אחד שווה יותר מאלף כבאים.
נו, באמת, לסחוב כל הדרך מאמריקה עד לכרמל את ה"סופר טנקר" הגדול והיקר הזה רק בשביל לכבות כיסא שנמצא בכלל בירושלים?
הימים עוברים. ה"אסון הלאומי", שתפח ל"אסון בקנה מידה בינלאומי", התכווץ בהמשך לאסון בקנה מידה עירוני-נתנייתי, והוא בדרך להפוך לאסון אישי. הרוב סבור ש"ביבי פעל בסדר". נכון שאי אפשר לעבוד על כל האנשים כל הזמן, אבל בדמוקרטיה מספיק לעבוד על הרוב. כשאני עובר ליד שלדו השרוף של עץ הזית הישיש והמעונה שלי, ששרד את הצלבנים ואת העותמאנים ואת הבריטים, אבל לא את הישראלים, אני לא מעז להביט בו. לפתע אני כמו שומע אנחה כבדה יוצאת מעומק לבו השרוף והוא אומר: "למה? לא חדלתי את דשני לכבד אלוהים ואנשים, ולא רציתי למשול באף אחד, ולבסוף משחתם אטד למלך וחסיתם בצלו ויצאה אש ואכלה אנשים ובתים ועצים. מה זה, איפה הייתם כולכם בשיעור על משל יותם?
הכותב הוא תושב עין הוד

לכתבה...