פורים או הזיקפה של האל

מגילת אסתר היא סיפור, מיתוס. לכאורה לא ברור מדוע זה כל כך חשוב שהיא תהיה באוגדן המקראי הראשי. מה גם שמדובר במגילה היחידה ששם האל לא מופיע בה אפילו פעם אחת, הוא אינו שחקן ראשי ואינו צד בה. יותר מכך, התפקיד הראשי שייך לאישה, משהו די נדיר במקרא. על פי חז"לנו וע"פ קבלת האר"י מדובר באחד הכתבים החשובים והעמוקים ביותר במקרא, כשהוא נקרא על פי רובד הסוד שלו.

שם האל אינו מופיע מפורשות במגילה אך חז"ל טוענים שהוא נמצא בה. ובכל פעם שנאמר "המלך" הכוונה אליו ולא לאחשוורוש. חשיבותו של סיפור המגילה ע"פ האר"י הוא בתיקון חטא עץ הדעת. מרדכי הוא גלגולה של נשמת האדם הראשון, אסתר היא חווה וגם ייצוג השכינה, הפן הנקבי של האל והמן הוא גלגולה של אנרגיית הנחש, הסטרא אחרא, הקליפה.  

אדם ראשון היה אנדרוגנוס ("זכר ונקבה ברא אותם"). כשהפן הזכרי והנקבי היו גב אל גב הם היו בגלות. האל הפיל עליהם תרדמה על מנת לנסר אותם ולהביאם שוב פנים אל פנים, זהו מצב הזיווג. המדובר בעיקרון שחוזר על עצמו באופן מיתי בחיינו, מקום שבו אנו מחוברים אבל לא באופן מובחן, ממקום של תוהו, גורר אחריו נפרדות וגלות, שהיא ירידה לצורך עליה, לצורך הסתובבות לאחדות ממקום אחר, הוא הזיווג פנים אל פנים. מצב התרדמה הדרוש ל"ניתוח" הזה ברמה ההיסטורית מסמל מצבים חשוכים של העם היהודי שאנו מרגישים שהאל אינו עימנו. האר"י חושב שהמן היה סוג של אסטרולוג רוחני עוצמתי שהפיל פור וידע לזהות שהאל של עם זה ישן (ולכן הפסוק "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד"). 

הוא חשב להקדים את האל בניסור ולהפוך את כל הח'ברייה לנסורת. אך הסוד והלקח הוא הוא שהאל אף פעם לא באמת ישן. פן ממנו תמיד כאן בהסתר. הפעם, באסתר. הפן הנקבי אינו נרדם, השכינה מלווה אותנו ותעיר את הפן הזכרי לגאול אותנו. ניטשה חשב שאלוהים מת. בקבלה מדברים על כך שהוא מנמנם, וגם זה רק ברמת התודעה של אלוהות הזעיר-אנפין. והתרדמה, להזכירכם, היא לצורך ניתוח שנצא ממנו מחוזקים.

כמו בחטא עץ הדעת, הפן הזכרי נרדם והפן הנקבי נותר ער ומשוחח עם הנחש. המוטיב הזה חוזר במערכת היחסים של האל והשכינה וכן בצלמם ובדמותם גם אצל אבותינו, לפן הנקבי תמיד יש מערכת יחסים כלשהי עם אותו "צד אחר". גם אברהם וגם יצחק לא סיפרו שהם נשואים ונתנו נשותיהם למלכים מקומיים.

בשפה הקבלית, רק האנרגיה הנקבית מסוגלת לרדת לעומקה של הקליפה ולגאול את ניצוץ הפרי, להשיבו לאלוהות. זה מזכיר קצת את "על העיוורון" של סאראמאגו, יש כאן יסוד מאד מעניין של האנרגיה הנשית, שהתיקון נמצא דווקא בידה בזמנים הקשים. שימו לב שלאסתר הייתה מערכת יחסים מורכבת גם עם המלך, גם עם המן וגם עם מרדכי והיא בהחלט ניווטה את העניינים. האמנם זהו הסוד הנשי והסיבה שהיסוד הגברי כה חושש ממנו? שנאבד את הגבול הדק בין לתמרן את הנחש לבין "השיאני ואוכל"? בין ארוס לארס?

האר"י והזוהר חזקים בדימויים מעולם הזיווג והסוד המיוחד של פורים הוא שהמודעות נמצאת אצל האישה ואותה אנרגיית יסוד שהיא מעוררת היא כאיברו הזקור של האל שכולנו יכולים אז לגעת בו. נשבעת לכם, זה במקור. "יסוד דאבא" קורא לזה האר"י ומדובר בחידוש הבריאה ומקור הזרע, כוח מתמיר שמעבר לדואליות. יסוד זה יכול להתגלות רק דרך הנקבה וזה הגילוי המקודש של פורים. למי שמתעניין במכאניקה של איך זה קורה, כשרמת תודעה גבוהה יותר של אלוהות (ספירת חכמה, "האבא") מתלבשת בתוך ה"בת" השכינה/מלכות, כאשר הבן (היסוד/זעיר אנפין) ישן, מוזמן לקרוא ב"פרי עץ חיים" שער ר"ח של האר"י. כמובן שהתיאורים פה הם סימבוליקה מיתית, לא צריך לקחת את ה"זקפה" הזו כפשוטה...

מגילת הסתר

ישנם מדרשים הסבורים כי מרדכי היה הרבה יותר מדוד עבור אסתר. הדרמה הגדולה של אסתר היא חייה הכפולים: כמלכה בארמון זר (או אם תרצו גם שכינה בארמון האל) וכחווה עבור מרדכי. בגמרא נאמר שהייתה שוכבת עם המלך, טובלת במקווה ושוכבת עם מרדכי. השם אסתר הוא שם זר, פרסי. שמה המקורי היה הדסה. אסתר זה מלשון הסתר, שכן היא השכינה, האלוהות בהסתר שמלווה אותנו, הפן הנקבי שעומל עבורנו גם כשהפן הזכרי רדום וזמנים קשים מתרחשים עלינו. אסתר קרוב גם לאשתאהאר, האלה המיתולוגית שתפקידה לרדת לשאול ולגאול את מרדוך האל הזכרי שכבר מת, ועליה להולידו מחדש באופן עונתי (מרדוך=מדרכי? ואז המלך=המולך? יש קשרים בין המיתוס השומרי העתיק למגילה הזו). שוב, הצד הנקבי של האלוהות שיורד בהסתר לגאול ניצוצות.

כשכתוב "ותלבש אסתר מלכות" זה המקום שבו הזיווג הגואל מתרחש. לא בגדי מלכות הם אלא ספירת מלכות, אנרגיית השכינה. היא מחכה למלך בחרדה בחצרו ונוגעת בשרביטו, הסמל הפאלי, ספירת יסוד שדרכה השפע זורם למלכות על פי קבלת הספירות. "ובלילה ההוא נדדה שנת המלך" – זוהי נקודת המפנה, הפן הזכרי של האל התעורר מלמטה, ע"י השכינה. 

חטא עץ הדעת הפך את יסודות החיובי והשלילי החיוניים להיווצרות התנועה והבריאה ממש כמו בחשמל, ל"טוב" ו"רע". גם לניטשה הייתה טענה דומה על מצב טבעי של חיובי ושלילי שאינם טוב ורע אך הוא הלך עם זה לכיוון אחר לגמרי של מוסר עבדים. "המלך", האל, הוא פסיבי. הוא מעבר לדואליות של טוב ורע ולכן שני הכוחות משפיעים עליו ומוצאים אצלו מקום. האלוהות שמעבר לדואליות היא ריק ותלוי במה אנחנו מזינים אותו. כאן, שני הצדדים לוחמים על חסדיו.

העם היהודי הפך עבד לכסף והמן הוא הנחש המכיש אותנו וגורם לנו לאבדן החומר, הרע שבהיפוך אותיות מעורר אותנו. המפגש של המן ומרדכי הוא גלגול של המפגש בין שאול לאגג העמלקי ברמה האנרגטית. האמונה היא שמרדכי הוא נכד שאול משבט בנימין והמן הוא צאצא עמלק. כשהורגים את כל עשרת בני המן, אלו בעצם עשר הספירות של הצל, הקליפות. אומרים שהעץ הענקי המיוחד שעליו נתלה המן הוא באופן מטפורי עץ הדעת. הקשר להמן גם נרמז בבראשית: "המן העץ אשר ציוויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת?"

כל סיפור פורים מתרחש בעצם בחג הפסח ולכן הוא נתפש כעוד רובד של יציאת מצרים. אסתר היא כמשה שניגשת לאחשוורוש כלפרעה. במצרים נגאלנו ע"י הצד הזכרי של האלוהות ובפורים ע"י הצד הנקבי. חשיבות סיפור המגילה הוא כסיפור גאולה דרך החושך, זו מודעות המבטלת ומתקנת את חטא עץ הדעת טוב ורע ומבטלת את הדואליות בין המן למרדכי. בגלל זה ישנה מצווה להשתכר עד דלא ידע להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי, עד לאיחוד שמעבר לדואליות.

פורים הוא ההפך מכיפור, זה אותו מקום אנרגטי בזמן הספיראלי, שאנחנו מגיעים אליו במחזור החגים שלנו, הפעם מתוך שמחה. לפיכך, ע"פ חז"ל בימות המשיח כל החגים יבוטלו ורק פורים ויום הכיפורים יישארו. 

פורים שמח!

http://www.notes.co.il/CARMEL/5057.asp