יוסף טרומפלדור

מספרים כי לפנים, ה-ר-ב-ה לפני המלחמה הגדולה הראשונה, ישב בגליל איש ושמו אוסיה בכפר קטן על שפת אגם נפלא. ויהי בפרוץ המלחמה נאלץ האיש לעזוב את ארצו בחופזה בצו הסולטן. כה מבוהלת הייתה יציאתו, עד שהשאיר אחריו את שתי ידיו.
את שתי ידיו!
כי זוג תותבות היו לאיש, כך ספרו זקני הדגן-יה. תותבת של חולין ותותבת של שבת. זאת של חול נועדה לעבודה - וראשה אנקול, זאת של קודש, ראשה - תותב דמוי כף יד. כה רבה הייתה חכמתם לדעת מה אוצר ניתן להם, לא התמהמהו וטמנו את זרועותיו של הגיבור בכוּך קטנטן במרתף בית המייסדים בחצר הכפר. כוך אשר שימש מזווה צפוף לבגדים ולמעט חפצי מִשמרת.
בכל י"א באדר יודעים צאצאי הדגניים לספר, באזכרה לנופלי תל-חי, היו מוציאים את הידיים התותבות ומציגים אותן לילדי הכפר . טקס האזכרה היה עצוב ומכובד מאוד וכשקראו את שמות החללים היו העיניים מתמלאות דמעות. בסיום הטקס חזרו הידיים למקום המסתור.
השנים חלפו והכסיפו את שערותיהם של שומרי המטמון. כאשר הוקם 'אוהל יוסף' בתל שכן בעמק יזרעאל, התכנסו הנכבדים התיעצו ולבסוף החליטו כי ימסרו את הידיים לתצוגת קבע, בוויטרינה לזכר יוסף האמיץ.
יצאה אשת אחד השומרים אל המחבוא. ויהי בנקוף ה' רגעים פרצה דרך הדלת.
- 'יד השבת נעלמה!' התיפחה.
ויוליכו את 'יד העבודה' - זאת שאנקול מפאר את ראשה אל מקומה החדש. ו-יד השבת? איש אינו יודע היכן היא. האם עדיין שומרים אותה החכמים במסתור, ומוציאים אותה לאור בנשפים וחגיגות, אולי כרסמו אותה עכברי העיר או עכברי השדה.
אפס, ראו אנשי הגלעדי את המעשה ויזעקו, וישמיעו את קולם ברבים - הייתכן? האם אין מקום ראוי יותר לידו של גיבור ישראל מאשר בחצר 'תל חי' בה נפל על משמרתו? יצאו שליחים ובאו, וטענו את טענותיהם בפני רמים ובאוזני פשוטים, עד שקמה הועדה וגזרה את דינה מחוכמתו של שלמה - בבית הנכאות בגליל, בחצר בה נפלו הגיבורים - יוצגו מוצגים בנושא הביטחון, ובעמק יזרעאל בתל הנושא את שמו של יוסף ירוכזו חפציו האישיים של הגיבור. רק על היד לא הסכימו. בשום אופן לא הסכימו. אלה טענו כי היד שייכת לצד הביטחוני, ואלה התעקשו כי יד - חפץ אישי היא.
יצאו נציגים לעיר הקודש ובאמתחתם רבבות מטבעות זהב, אותם העניקו לאמנים ואומנים שהכינו יד מזוייפת.
ומהיום - יש יד של חול אחת כאן, ויד של חול תאומה זהה - שם.
כשמלאו צ' שנים לדגן-יה הקטן על חוף האגם הגלילי, אכפו שליחים את סוסיהם ויצאו לתלו של יוסף, לבקש בהשאלה את היד אותה העניקו הם עצמם לפני שנים רבות. אמרו - בעזרת היד נוכל להזכיר בחגיגות ההולדת לאנשינו את מאורעות העבר, ולזכור את הגיבור שהיה במחיצתנו לפי מותו. אמרה להם אותה המטרוניתא המופקדת על שלומה של היד: 'אם אנשיכם רוצים לראות את הזרוע, יואילו לעלות על עגלותיהם ולהגיע לכאן. אני את היד לא מוסרת לאיש. חשובה היא לי מילדי שלי.' לא הועילו הצעקות וההוכחות - היד נשארה מאחורי זכוכית ובריח.
לא מצאו השליחים עוז בנפשם לחזור ריקם, ויצאו צפונה אל הכפר הגלעדי, ובבושת פנים ביקשו להשאיל להם את היד המשוכפלת. חסדו להם הגליליים חסד, ולמרות המישקעים, הוציאו את היד המזויפת מתאה, והעניקו אותה למשמרת לשליחים. יצאו הרוכבים ובאו בשערי הכפר. לא יצאו שלושה ירחים, ושמחה כזאת לא ידע הישוב. מקהלות ומחולות ונאומים. איש לא שיער כי היד המוצגת על הבימה, עליה הם מביטים בהערצה, ואת בעליה הם זוכרים בערג, היא בכלל יד של צעצוע.

פורסם לראשונה בדף מידע מס. 31 שהוקדש כולו לטרומפלדור 26/12/2007
דף המידע של איתמר לוי